אבי נבו | טרמולו

אוצר: איתן בן משה
28 במאי 2016 - 3 בספט' 2016

אם אדם אינו מתעניין במציאת מוצא חיובי לייאוש, בעזרת הזרה או פירוק, בניסיון לתארו ולנוע בתוכו שלא מתוך פטרונות, אין לו לכאורה סיבה להיכנס לתוך הבור העמוק הזה. אם אין עניין לחלץ מתוכו משהו או מישהו, לשם מה? את הבור עצמו הרי לא ניתן לחלץ מתוך האדמה, כי הוא קיים רק כאַין. האמנות לסוגיה מרשה לעצמה לעסוק בייאוש, ומשתמשת בו כדי לייצר סוגים שונים ומשונים של יופי; קפקא, לואי סי־קיי, זוהר ארגוב ואחרים. אבל האם יש אפשרות לנוע בתוך הייאוש עצמו, לתארו במינימום פואטיקה, במינימום חן, פשוט לתאר מבפנים את הייאוש העמוק מהכול – מהעולם, מהאפשרות לתקווה, מהאפשרות ליופי? אם פירותיו של הייאוש מכל מה שהוא יפה, נכון ונושא תקווה לעתיד טוב יותר הם יפים או משכרים, כי אז אין זה רק ייאוש שיצר אותם אלא תערובת של מספר חומרים. ואם הפרי הוא חוסר המעש המוחלט שהוא תוצאה שכיחה של הייאוש, גם הוא אינו תורם דבר להכרת הייאוש. בדומה לחרדה ולאימה, מצבים חסרי מושא, שעליהם מצביע היידגר כפוטנציאל למפגש עם הנוכחות, כך גם הייאוש עשוי להביא להשלמה: אם לא ניתן לעשות דבר, אפשר פשוט להיות.

להמשך קריאה...
Facebook
Twitter
Instagram
Pinterest