אך גם פירות ה"פשוט להיות" אינם פירותיו של ייאוש אמיתי, שצומחים לא מתוך השלמה ולא מתוך מרד, כי אם מתוך תנועה בלתי רצונית, אינסטינקטיבית, של גוף חסר תקווה. עבודותיו של אבי נבו (נ' 1980) תמיד נראות לי כפירות מסוג זה. מצבורים של מהלכי ייאוש, עם הגב לקיר. לא ניסיון להשתחרר מהכבלים, אלא טלטול הגוף כעווית של
אורגניזם תרבותי ואסתטי שמבין כי הגיע למקום ללא מוצא, אך הדם עוד מתעקש לזרום בו והגוף נאנס להמשיך בתנועה. ההקשרים התרבותיים לעתים מוכרים יותר ולעתים פחות, אבל גם אם יונתן מיזה (Meese) או קאתי ווילקס ( Wilkes ) נוכחים אי שם בעבודות הללו, אצל נבו זה נראה דפוק יותר ומנחם פחות.

הטקסטים באנגלית (שפת האם של נבו) שמופיעים בחלק מהעבודות הופכים אותן לעוד יותר חסרות־בית, וללא בית הייאוש פחות נוח. אין בעבודות את ההתענגות העצמית של האמנות הישראלית שהרגישה נוח בחומרי הרחוב ובדלות האסתטית המקומית. כאן יש ציטוטים שבורים, כשל חולה טורט, של שאריות תרבות טראש ופאנק שלא נולדו כאן, ושבעצם כבר מזמן נמצאות בעיקר כתפאורה, ללא אמונה מהותית, ודאי לא בהיבט החברתי והמחאתי. יתכן שנבו חושף פה ייאוש שהוא מעבר לאישי או לאידיוסינקרטי. ייאוש תרבותי ואמוני של דור חסר תקווה אך עדיין מלא ליבידו. בביאנלה בהרצליה, 2011 (אוצר: אורי דסאו) הציב נבו תותחים מיואשים אך מלאי חיים. לא היה להם סיכוי תפקודי, לא חן מחויך של אמנות פוסט־מאצ'ואית אנטי־מונומנטלית למיניה, לא נחמה קינטית כזאת או אחרת ולא עמדה מחאתית מובהקת. במציאות פוליטית שבה נראה שהאמנות שואלת מה הטעם בה עצמה, זו נראתה לי אז, כמו היום, אחת הפעולות האפשריות היחידות. שם התערוכה הנוכחית של נבו, "טרמולו", פירושו בעולם המוזיקה חזרה מהירה ורבה על אותו תו. המועקה הנוצרת בעזרת הטרמולו, בעיקר כשהוא נמשך פרק זמן ארוך, היא אפקט טעון ומטריד, שמופיע באופן פלסטי ורעיוני ביצירותיו של נבו. מבנה דמוי סקייטבורד, גדול ומאולתר, הוא ספק אנדרטה שהוקמה על ידי חברים בצד כביש ראשי, ספק פסל של חובב שהתפרק ומחכה לפינוי. על המשטח מונחים גושי עיסת נייר המצופים בצדפים דבוקים לרשת, שמזכירים שאריות של אחד מציפויי הכורכר בחוף סידני עלי (בערבית: אדוננו עלי) בהרצליה, שם בונה כבר יותר מארבעים שנה ניסים כחלון מיני־אוטופיה מתפוררת בין הים לנדל"ן בשם "מערת הניסים". אוסף המבנים המתפרקים הדבוקים לצלע הכורכר הפכו למאבק עיקש של אדם אחד לייצר עולם משלו בכיס אוויר בירוקרטי בין מנהל המקרקעין לעיריית הרצליה. גם זה, כמו העבודות של נבו, הוא סוג של מאבק מרשים עם הגב לקיר והפנים לים.
בשיחה עמו, תיאר נבו אמנות טובה ככזאת שמותירה בצופה תחושת אונס על ידי משהו שהוא אינו יודע מהו. לפעמים זו התחושה שעבודותיו מותירות בי.

צילום חלל: טל ניסים

פחות קריאה...