בעבודה זו מתועדים שני תהליכי שחזור של שער הכניסה הידוע לשמצה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בפולין הנושא את האמרה "העבודה משחררת". עבודת השחזור הראשונה נעשתה בשנת 2004 על ידי צוות אנשי עבודה ותכנון ישראליים במסגרת חידוש מוזיאון יד ושם בירושלים, והשנייה – על ידי צוות פולני ששחזר את אותו השער במקביל ארבע שנים מאוחר יותר. שני הצוותים פעלו ללא תיאום מוקדם ביניהם. הסיסמה "העבודה משחררת" אומצה במקורה על ידי המפלגה הנאצית הגרמנית בשנות ה־30 כסיסמה לעידוד מדיניות הבנייה המסיבית ונועדה להילחם באבטלה. אמרה זו מתנוססת על שערי הברזל של מחנות אושוויץ I, דכאו, גרוס־רוזן, זקסנהאוזן וגטו טרזיינשטט.
סרטו של אמיר יציב נושא אופי דוקומנטרי, מדעי וטכני. הוא מתחיל בתצלומי תקריב על דימויים חלודים הלקוחים מהשער המקורי, כשמומחית לשחזור פריטים היסטוריים קוראת בפולנית מתוך דו"ח מעבדה המציג דימויים אלו. למרות אופיו התיעודי, לאורך הסרט הולך ונבנה מתח באמצעות נרטיב פיקטיבי: יציב יוצר כעין תחרות מדומה בין הצוותים בדבר איכות השחזור. הצוותים עצמם התוודעו כאמור זה לפעילותו של זה רק בסיום תהליכי עבודתם.
ההתעסקות הפיזית בעבודת המסגרות כמו משחררת את הפועלים מהעיסוק בשאלות הקשות על ייעוד השער האיקוני, על אושוויץ ועל השואה בכלל. לדברי האמן: "בעבודה זו קיים שיח חדש על זיכרון דרך מטאפורה של עבודה וברזל, הדהוד של 'העבודה משחררת'".
לכל אורך הסרט לא מועלים נושאים היסטוריים או רגשיים, אף שאלה עלו מטבע הדברים במהלך הצילומים בשיחות שהתפתחו בעיקר בין אנשי הצוות הישראלי על האובייקט ועל נושאים ערכיים בהקשר לשואה. השיחות הושמטו בעריכה על ידי האמן, כדי לשוות לעבודה את סגנונה הדוקומנטרי והמקצועי. העיסוק השכלתני, הזהיר, העקיף והמרוחק בנושא השואה מאפיין גם את שאר העבודות בתערוכה ואת התהליך האמנותי הסובלימטיבי של דור האמנים הצעיר המוצג בה.
המיצב של אמיר יציב כולל כמה אובייקטים הקשורים לספר Bauordnungslehre מאת האדריכל ארנסט נויפרט: עבודת וידיאו, עותק של הספר המקורי ומודל תלת־ממדי מפלסטיק.
האדריכל הגרמני, פרופ' ארנסט נויפרט, נודע בקרב אדריכלים ברחבי העולם בזכות ספרו Bauentwurfslehre (המכונה בקיצור הנויפרט) – ספר המשמש עד היום כלקסיקון למידות סטנדרטיות לבנייה. נויפרט החל את דרכו בבאוהאוס, ובשנת 1939 התמנה לסגנו הראשון של אלברט שפר, האדריכל הראשי של הרייך השלישי.
עבודת הווידיאו פותחת בצילום תקריב של ספר אחר שחיבר נויפרט, בשם Bauordnungslehre, הכולל את הפרק 'האוס-באו-משיֶנה' (Hausbaumaschine). בפרק זה מציג נויפרט תיאור, שרטוטים ותכניות למכונה שנועדה לייצר בתי מגורים רבי קומות באופן אוטומטי, מעין בית חרושת נייד לייצור בתים בתהליך מדוקדק ויעיל. המכונה תוכננה להיבנות ממסילות מתכת שעליהן ניצבים פיגומים, ומעליות היו אמורות להעלות קונסטרוקציות קומה אחר קומה באופן כזה שיאפשר לפועלים לצקת במהירות את המבנה הבא בשורה אין־סופית של יחידות דיור זהות מבטון. כך עתיד היה להיווצר פס ייצור ל'בנייני רכבת' כמענה לצמיחה המטאורית שהייתה מתוכננת לגרמאניה – ברלין המורחבת – כחלק מחזונו של היטלר לעתידה של גרמניה. בהמשך הווידיאו מציג איש שיווק את המצאתו של נויפרט מ־1943 כפרויקט עכשווי. הוא מגייס לעידוד "מכירת" הפרויקט את טענתו של ניטשה כי "רק אבטומטיות מאפשרת את השלמות בחיים וביצירה".[1]
במסווה של עיסוק באדריכלות וטכנולוגיה חושפת עבודתו של יציב את מנגנון החשיבה של הרייך השלישי. האמן מעלה בצורה עקיפה וקלילה, המשלבת אנימציה ואיכויות פרסומיות, נושאים טעונים של אכזריות עד כדי חוסר אנושיותו של המשטר הנאצי כפי שזה התבטא בתכנון האורבני המגלומני של גרמאניה או בסוגיות רחבות יותר כמו הדחף לסטנדרטיזציה של כל הסובב אותנו והיחס שבין יעילות הייצור למשטור ולדה־הומניזציה הדרגתית של החברה תוך עמעום הייחודיות וזהותו האישית של האינדיבידואל.
[1] פרידריך ניטשה, הרצון לעוצמה, כרך ב', תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב וירושלים, 1978, עמ' 50
פחות קריאה...
