ב־1995 הוצגו תצלומים ממזבלת הקיבוץ שבוואדי בגלריית הקיבוץ בתל אביב. בתערוכה הנוכחית מוצג לראשונה מקבץ הראשים של חזירי הבר המשופדים על עמודי הברזל, שעד עתה טרם הוצגו יחד. החזירים שניצודו על ידי חברי המשק נאכלו בסעודות מלכים, וראשיהם הצלובים על עמודי הברזל בוואדי היוו מעין מופע פגאני של כוחנות, אלימות וגבריות. תיעוד גוויות החזירים משמש כדיוקן לחברה שזו תרבותה. במהלך דומה לזה שנעשה ברומן האלגורי "בעל זבוב" (1954) של ויליאם גולדינג, תצלומיו של רז מתריסים כנגד תפיסת החברה הקיבוצית והישראלית את עצמה כחברה תרבותית, נאורה ומתקדמת.

סדרת התצלומים מציפה שאלות על השחתה אקולוגית, אטימות אסתטית והתקרנפות רגשית. שאלות אלה עולות ביתר שאת לאור 'היחס המיוחד' של ההתיישבות העובדת ושל התרבות הקיבוצית אל הטבע. מוזיאונים לטבע, אמנם צנועים, הוקמו במקומות רבים בארץ, ובעיקר בקיבוצים, בהם: בית שטורמן בקיבוץ עין חרוד מאוחד, בית אוסישקין בקיבוץ דן ובית גורדון בדגניה. יש בריבוי המוזיאונים (ובשמות מנהיגי הדור שניתנו להם) כדי להעיד על היחס המיוחד שהחברה הקיבוצית גילתה כלפי שימור הטבע והחי וכלפי איסופו למטרות חינוכיות בשנים הראשונות לקום המדינה. מה הפנימו, אם כן, ציידי חזירי הבר, בוגרי המערכת החינוכית־אידאולוגית הזאת? לדידו של האמן נדמה כי תרבות הכוח של יוצאי צה"ל בכלל והיחידות הקרביות בפרט השתרשה בחברה הישראלית כולה, ודוגמה עצובה לכך ניתן לראות בסדרת תצלומים זו.

המזבלה בוואדי סידר, לשם היו נוהגים להשליך את גוויות החיות המתות, חוסלה בינתיים. התצלומים יטרידו ודאי את מנוחת הצופים בהם.

פחות קריאה...