סרט הווידיאו מציג בפנינו את רצף הפרשנויות הללו. כל אחד מן הדוגמנים הפורטוגזיים בתורו יוצא מן השורה ופונה אל המצלמה, אומר את שמו/ה ומדקלם את המשפט באיטלקית; לאחר מכן הוא נועץ מבט דומם במצלמה, פוסע לאחור ומצטרף לשאר המשתתפים הממתינים לתורם. חוסר האפשרות לייצוג הולם מקורו לא רק בהופעה החובבנית והרדודה שמפגינים כמה מן הדוגמנים-שקודמו-לדרגת-שחקנים, אלא, מעל לכול, בפער המוחלט והבלתי-ניתן-לערעור בין שני העולמות, המבחין קבוצה זו של אנשים צעירים מתקופה של פרוטגוניזם היסטורי, שאליה חברו כוח, נחישות ואומץ בנרטיב המעניק תוקף להישג היסטורי של המין האנושי.
צעירים אלו – שהתנהלותם אינה משתלבת ברוח הימים ההם שתקופתנו היא ממשיכתם – מנסים להציג יחס אפשרי מול המצלמה. הפוזות הרטוריות שהם מאמצים, השאובות בעליל מעולם הפרסום, משמשות כמקום היחיד להיגד אפשרי, שהוא כבר בבחינת שומקום. הגינונים המגוחכים המשמשים אותם חושפים את ההומוגניזציה הגדולה שהותירה חרושת התרבות בחברת הפוסט-ראווה. הכול משול למכירת מוצר, והאסטרטגיות הבלתי הולמות, ולעתים קומיות, שבהן נוקטים הדוגמנים, בולטות ביתר שאת כאשר כל אחד מהם מתייצב אל מול הצופה.
אין זו אך ורק שאלה של עימות הדוגמנים הללו בהקשר זה עם המחשה (ראיפיקציה) של רעיון המסר המייצר משמעות מופלאה, בבחינת תפנית מוחלטת של ההיסטוריה. טבעה הקומי של הסיטואציה טמון לא רק באופני ההגשה המגוחכים של המשפט, אלא גם בהתכוונות ההחלטית הנרמזת בו. כשאנו צוחקים בעת הצפייה בווידיאו, אנו צוחקים בשטח הפקר הנתון בין בקשה מפלצתית לבין טבען המזוויע של ההעוויות העכשוויות.
שוט המצלמה הנייח אינו מתמסר לעריכה כתצורה של זמן ומתוך היגיון חד-משמעי. לפיכך, הדימוי עשוי לחשוף את הזמן כחומר או כאסטרטגיה שבבסיסו. המחוות והמילים מגולמות במסגרת חזרתיות המרחיקה אותן מממד ההתכוונות ומשילה מהן כל משמעות הצהרתית. היבטיה הצורמים של השניות העמוקה המפלחת את הדימוי מעלים את האפשרות למרחב מתווך המעומת עם ההבנה המיידית שהיא חלק מהבניית המציאות בחברות בנות-זמננו, המיוצגת במידת מה על-ידי הדוגמנים. בין המשמעות ההומניסטית הגלומה בהכרזה לבין המשמעות העולה מתוך השדה האינדקסאלי של הדימוי – כמו הנרקיסיזם המסתמן מתוך הזיקה שבין הדוגמנים וחיצוניותם לבין שריון ההעוויות המקודדות שלהם – מתקיימים לא יחסי המשכיות, אלא זיקה של דימויים מגובבים. מעל לכול, עבודת הווידיאו הזו היא בבחינת קריאת תיגר על ההגדרות והתפישות השונות של המדיום עצמו מתוך מהלכי סופר-אימפוזיציה אלו. לפיכך זהו פרויקט ביקורתי הבוחן את התצורות השונות שסיפקו את הבסיס לדימוי עצמו בתרבות המודרנית והעכשווית.
בעבודתו ללא כותרת, נראים גבר ואשה מתחברים ומתנתקים בתהליך אינסופי שבו משיכה ודחיה, ציפיה ופחד, מן המפגש. הטכניקה בנויה על ניתוק הגוף ממאחזו בתקרה ונפילתו אל הגוף השוכב על רצפת החדר (בגובה של למעלה משני מטרים). בעבודת הוידיאו מתהפך הצילום מלמעלה למטה לימין שמאל ונלווה אליו צליל קצבי ומטריד של התרסקות. למרות הדרמטיות בכל מפגש כזה ממשיכים הגבר והאשה לסרוגין ליפול זה לזרועות זה בתהליך נצחי ואוניברסלי.
נולד בליסבון, פורטוגל (1976). חי ויוצר בליסבון.
פחות קריאה...
