סרט זה הוא חלק מפרויקט מתמשך רב משתתפים, שבו היימן מבקשת לחתור תחת העלמת השרבוטים ומנסה לשחזר ולשקם את הממד הוויזואלי החסר של ציוריה של שרה. היא מחפשת אחריהם באמצעות שרבוט משותף עם אמנים ואמניות. הפעם, בסרטה החדש מציאות ומשחק מס. 3, היא מזמינה שתי נערות מתבגרות בגילה של שרה, אלזה בונייה ובתה אמילי היימן, מקריאה להן את הריאיון ומשרבטת יחד אתן. חלק מהשרבוטים מציירת היימן בעיניים עצומות, לאחר שקראה בדברי ויניקוט שכך נהג בחלק מתהליך השרבוט. אקט זה יכול לאזכר גם את הכתיבה והציור האוטומטיים שפיתחו הסוריאליסטים כדי להקדים רישום למחשבה ולהגיע לרבדים הסמויים של התת־מודע, טכניקה שבעצמה הושפעה מציורי ילדים ומשרבוטיהם. היימן גם חובשת לקראת סוף הסרט מסכה בדמות פניו של ויניקוט בעת פעולת השרבוט, ובכך היא מעמתת את הצופים ואת הנערות המציירות עמה עם דמותו.

שלא כמו בסרטים קונבנציונליים, תיעודיים או עלילתיים, העבודה אינה מנסה רק לפרש את תוכן השרבוטים של הנערות או להציע פתרון שיפזר את הערפל סביב תיאור המקרה, אלא שואלת שאלות ומעלה סוגיות הנוגעות למשמעותה של יצירה משותפת ולמעמדם של ציורים משותפים במהלך אבחון פסיכולוגי.

גם הכתוביות שבוחרת היימן להכניס לגוף הסרט מעלות שאלות לגבי תוכן הריאיון, לגבי המילים שוויניקוט בוחר ולגבי תפיסת העולם המקופלת בבסיס גישתו ותקופתו. באופן זה מערערת היימן על הנטייה הרווחת לקבל דברים כפשוטם ומאירה רבדים נסתרים בטקסט של ויניקוט. בכך היא ממשיכה את מהלכה לבניית דיסציפלינה חדשה בין פסיכואנליזה ואמנות, בין דיאגנוזה וצילום, בין פרקסיס ותיאוריה.

פחות קריאה...