אותו פילוסוף יעץ לאמנים שלא לבטוח במשמעות, שלדבריו היא אויבת הפליאה. הוא גרס כי "בניגוד לדעה הרווחת, היעדר משמעות הוא התנאי הראשון במעלה בכינונו של האמן". הוא הוסיף וטען כי אדם צריך לדבוק בדעותיו הקדומות, שכן זו האנינות היחידה שיזכה לה אי פעם (אבל זה כבר סיפור אחר…) תחושת קסם היא גם המנטרה שממלמלים שוחרי המדע הבדיוני כשהם מבקשים להסביר את כוח משיכתו: "אני קורא מדע בדיוני כי זה מעורר בי תחושת קסם מופלאה". זו, אגב, נוסחה מיושנת לכל הדעות, אבל בתקופה שבה חנונים מחוצ'קנים בני 14 היו קהל היעד של הז'אנר, היא הייתה מדויקת להפליא, כי הרי אם חושבים על זה, מה עוד לבד מפלא יכול להפוך יורמים דחויים שכמותם למלכים של גלקסיות ולנסיכים של חורים שחורים?!
תחושת הקסם נוגעת אפוא בשילוש: מטמורפוזה-אלכימיה-התמרה, וזהו גם עיסוקה של האמנות, לכל הפחות זו המוצגת בתערוכה הנוכחית. יש לה, כמובן, היבטים רבים אחרים – פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים למשל – אך על כולם עולה יכולתה של האמנות לחולל טרנספורמציה כפולה: באובייקטים שהיא בוחרת לחשוף ובצופה שבפניו היא בוחרת לחשוף אותם.
לאלכימיה פנים אסתטיות שונות. היא עשויה להתגלם באורח חתרני כאסטרטגיה המשמשת כאשר המצמרר (uncanny) חושף את פניו. היא עשויה להתייחס בלעדית למעשה הציור תוך הפיכת האובייקט לממשי באמצעות מערך צבעים מהמם. בשני המקרים גם יחד, הטרנספורמציה כרוכה במידת מה של דקורום, של גינונים, שכן הבנלי עובר שינוי גנטי והופך לסליפסטרים (slipstream), מונח המציין, לדברי ברוס סטרלינג שטבע אותו, אגרסיה מוזרה כלפי המציאות, החותרת תחת מבנה היומיום.
בעוד המוזיאונים הופכים למקדשים, והאמנות – לדת החילונית, תחושת הקסם, בהיותה חומר הגלם של שני התחומים גם יחד, מקדמת את תהליך ההתקה. באמנות, האובייקטים נודדים מספירת היומיום וזוכים למעמד מעודן, אך לא האובייקטים הם העוברים התמרה, אלא האופן שבו הם נתפשים; שכן מעל לכול, תחושת הקסם כרוכה בחוש הראייה, וזו הרי דיסציפלינה שאובדת בתוך הרעש הלבן האופף את עינינו. לפיכך יש לומר שתחושת הקסם משולה לאקט ההתבוננות המופנה כלפי עצמו, חוקר שולי מראות ובורא מנזרי הרהור. היא מולידה מרחב מחייה המאפשר לתפוש את ההווה כחידוש ולהגשים את משאלתה של האמנות.
מובן מאליו שכינוס אמנים שונים תחת מטרייה זו של "תחושת קסם" הוא מעשה התאבדות. שהרי על כל אמן המוצג כאן, יימצאו עוד עשרה טוענים לכתר. ניצחון הסובייקטיביות הוא המאפשר את המבחר הנוכחי. הילדים הנמים של וונג פו, דגי הקוי של אנליס סטרבה, תלמידיו ההודיים לוטשי העיניים של טיונג אנג, ספינת החלל המתנפחת של סילבי פלורי, הנברשת הרוטטת של ניק לסינג, הכרזת האהבה של לילי ון דר סטוקר – כולם מעלים מתהום הנשייה דבר-מה שאבד זה מכבר, דבר-מה שהוא מושא לערגה. עורות החזיר המקועקעים של וים דלוואה, דמויותיה שלסילבי בלושר, מצב הדברים המקאברי והמלנכולי של שי צורים, קומדיית הטעויות של ינקה שוניברה, היופי הצרוף הניבט מתצלומיה של טל שוחט, הגיבורה של כריסטיאן ינקובסקיהמתייסרת באמנותה, המגזרות של גבריאלה באש, החייזר של אביש חברז'אדה, שפת הגוף ההיפרבולית של קני מקלאוד, שמחת הניצחון וכאב התבוסה של אוהדי הכדורגל אצל ג'ולי הנרי – כולם הם בבחינת רגעים מזהירים של פליאה והיקסמות, רגעים של התקה שבעקבותיה פורשת הנפש כנף ומתרוממת.
דורית לויטה-הרטן
פחות קריאה...
