איזבל רוקמורה, גוף של מלחמה, 2010, סרט וידיאו, 20 דקות

 סרטה של איזבל רוקמורה, העוקב אחרי לוחמים במהלך אימוני קרב מגע וכולל ראיונות עם החיילים המשתתפים באימונים, עוסק באחד ההיבטים החשובים ביותר של כל מלחמה – הלך הרוח הנפשי המעניק ללוחמים את המוטיבציה לצאת לקרב.

 החזרה על אותן התנועות הפיזיות שוב ושוב במהלך האימונים מדגישה את המיומנויות הטכניות הנדרשות מחייל המתכונן להרוג אויב. התנועות אמורות להתבצע באופן אוטומטי, כמעין סדרת רפלקסים, כמעט ללא מחשבה מודעת. עם זאת, תנועות הגוף המכאניות משרתות גם את הניסיון המודע להתעלם מאנושיותו של האויב, כפי שמתבטא אחד המרואיינים שלחם בעיראק: "אם אתה מתחיל לחשוב ברמה הרגשית על הבן אדם, על אשתו, החברה שלו או הילדים שלו, אתה נכשל, והמערכת לא מתפקדת".

 העבודה שצולמה על חוף הים בנורמנדי, ממחישה את ההיגיון הפנימי הגלום באמירה זו. אך במהלך הסרט, תנועות הלוחמים מתחילות להופיע בהילוך איטי, כשהן מלוות בשירת מקהלה של מוזיקה קדושה – יצירתו של ארוו פרט (Pärt) "קנון החרטה" (1997). בשלב זה, קרב המגע משנה את פניו: הוא הופך לאנושי יותר, ואחדות מהתנועות מאזכרות את האיקונוגרפיה של דימויים נוצריים, כגון הפייטה. אקט ההרג הופך לאינטימי ואישי מאוד, והקו המפריד בין רגשות של שנאה ואהבה הולך ומיטשטש.

 האמירה האישית של אחרון הלוחמים בעוזבו את מרחב האימונים בסוף הסרט ממשיכה להדהד בראשו של הצופה: "זה לוקח שנים עד שאתה מצליח לנקות את הראש, ואני לא חושב שאתה אף פעם נפטר מזה. זה אף פעם לא נעלם. אף פעם".