הופשטטר מעמיד את האדם במרכז עולמו. על גבי מורכבותו המורפולוגית, ההופכת להיות בעלת חשיבות משנית עבור האמן, מורכבת במעשה היצירה אינסוף ישויות המושפעות משני צרכים עיקריים. האחד, ציורי טהור, באמצעותו נבחר מקומה של הדמות בתוך המסגרת הנתונה של המצע עליו עובד האמן (לרוב נייר). השני נועד לבטא את מכלול האמיתות, המנוגדות לעתים, המרכיבות את הישות הזו.
בתהליך היצירה, שבו לממד הזמן חשיבות משנית, מתגבשת החל משנות הששים נוסחה על פיה משחרר הופשטטר את יצירתו מכל הסממנים הממקמים את ההתרחשות בזמן ובמקום. הנופים מפנים את מקומם לנופים אורבניים "מואנשים", המבטאים אולי את זיקתו של האמן ל"מקום", אך נעלמים עד מהרה כדי למקד את מרב ההתייחסות בשחקני הטרגיקומדיה ההופשטטרית, בה הצחוק והבכי נמהלים לכדי שמחת-עצב החיים.
גיבוריו של הופשטטר אינם גיבורים כלל ועיקר, ועם זאת אין הם עלובי החיים. גופם המתעוות על פי רצונו של האמן אינו משדר נכות אלא הרמוניה פנימית הנובעת מיחסי הדמויות, מזיקת אבריהן השונים ומהשילובים היוצרים תנועה בתוך תנועה.
הנבירה את תוך הנייר, החריטה, הדיאלוג המתמשך בין צורה לרקע, שאפינו את יצירותיו בשנות החיפוש הבלתי נלאה (1970-1950), פינו את מקומם לחלוקה החלטית בין רקע המשמש במה מינימליסטית ובין שחקני תיאטרון החיים. בתיאטרון זה המיתולוגיה איבדה את זוהרה, אין מודדים בגדי מלכות ותיבת האשליות ריקה. בניכור פורחים ניצני הקשר בין הדמויות. באמהות המעניקה מלבלבים סימני ההתנתקות אך גם סימני החופש של ישות חדשה. האדם שמיניותו אינה בעלת משמעות להופשטטר מוצג ערום ועריה מול תהומות הנשייה של אפסותו.
כאדם הוא מגלם בתוכו את האמן השלם, איש אשכולות, פילוסוף שאינו נלאה מלחקור את מסתרי החיים – הומניסט ואסתטיקן הנוגע בנימים הדקים ביותר של הכאב האנושי. הופשטטר בוחן את הסבל האנושי אך אינו מתפלש בו, ובמידה רבה מצליח להתעלות מעליו ובכך לבטא רגשות ומחשבות אוניברסליים שתפיסת הזמן שלהם אינסופית.

יואב דגון
מנהל מוזיאון הרצליה (1993-1981)

[1] סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה 1980 – בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת.
[2] הופשטטר, הוצאת הקיבוץ המיוחד

פחות קריאה...