על מנת לרדת לחקר השינויים האלה, חייבים להבין את ייחודיותו של הסכסוך הצפון-אירי ואת הצורה שהוא עוטה בערים. בלפסט במיוחד היא עיר הומוגנית. עין בלתי מנוסה לא תבחין בהבדלים משמעותיים, שיש בהם להסביר את הסכסוך המשסע את המקום הזה במשך שנים כה רבות. עם זאת, הגם שהם מופרדים זה מזה, האזורים הקתולי והפרוטסטנטי של העיר שזורים במהודק זה בזה, מה שהופך את סוגיית התיחום לחיונית, ואת ההתמצאות בטריטוריה הזאת – למכריעה. הגבולות בין השכונות הקתוליות והפרוטסטנטיות מוגדרים בדרכים שונות, שהבולטות שבהן הן "חומות השלום" שהוקמו בכל רחבי העיר. ציורי קיר המתארים סימבולים וגיבורים של הסיעות השונות או אירועים היסטוריים המחזקים את עניינן ממלאים אף הם תפקידים של תיחום. והוא הדין גם בסימנים מעודנים יותר, כגון דגל, סרט, אבני שפה צבועות בצבעים של הסיעה האחת או האחרת – אדום, כחול ולבן לאזור פרוטסטנטי; ירוק, לבן וכתום לאזור קתולי. אבל במארג עירוני כה צפוף, דבר אינו יכול לבוא במקום הידע הכללי. מרבית קווי התיחום החוצים את העיר לאורכה ולרוחבה הם בלתי נראים. אפילו היום, כמעט שבע שנים אחרי החתימה על הסכם יום שישי הטוב, ישנן נקודות – שרק בקושי אפשר להבחין בהן – המתוות גבולות טריטוריאליים ברורים ללא סימון גלוי כלשהו. צמתים עירוניים או מדרכות אשר, בשעות מסוימות של היום, איש לא יעלה על דעתו לשוטט שם סתם כך. רחובות שהולכי רגל אינם חוצים, אלא נשארים תמיד בצד זה או אחר שלהם. אלה הם הגבולות הסמויים מן העין, קווי התפר שבהם הסכסוך הצפון-אירי ממשיך לחיות. ייתכן שיש בבלפסט חשש בראשיתי מפני הליכה לאיבוד, מפני פנייה בסיבוב הלא-נכון והיקלעות למקום הלא-נכון ברגע הלא-נכון. התנועה בעיר היא במהותו של דבר בגדר משא ומתן על מרחב וטריטוריות. בכך יש אולי להסביר את האיזכורים הנפוצים של העיר, רחובותיה, שביליה וסמטאותיה באמנות הצפון-אירית.

למותר לציין, ההתמקדות בנושא הזה היא פוליטית במהותה. היא פוליטית לא במובן של תמיכה בצד זה או אחר של הסכסוך, אלא בדרך שבה היא מכירה במציאות פוליטית נתונה וחותרת לתארה. עבודותיהם של האמנים האלה מחוננות בכוח פנימי. הוא נובע ממודעות כפולה: מודעות לכך שהם יוצרים מתוך מצב פוליטי בלתי נמנע ולכך שחזקה על המצב הזה שיכפה פרשנות נתונה על עבודותיהם. ובמובן הזה, אנחנו יכולים למצוא דימיון כלשהו בין האמנות המגיעה מצפון אירלנד לאמנות הישראלית. כל שאמנים החיים ועובדים במקומות למודי סכסוכים כעין אלה יכולים לעשות זה להתעמת עם המצב ולהשתעשע באפשרויות הזמינות. כפי שדקלאן מקגונאגל אומר במקום אחר בקטלוג הזה, "אין בצפון אירלנד מקום מסתור אסתטי לאמנות הראויה לשמה". האמנים בבלפסט אכן אינם חותרים ל"אסתטיקה" טהורה, אך בה במידה הם גם נמנעים מן הפוליטי הבוטה, ובמקום זאת מציגים דימוי מנותק וענייני של הסצינה המקומית ומותירים לצופה את רוב מלאכת הפרשנות ה"פוליטית".

בתמיכת BI ARTS – תכנית בריטית ישראלית להכשרה באמנויות

פחות קריאה...