דמותה ארוכת השיער של האמנית וטביעות רגליה וידיה נראות בבירור, שוב ושוב, על פני הבד המשמש מצע לעבודתה. כתמי הפחם מנכיחים את גופה, כמו גם את תנועתו בזמן פעולת הציור, כדיוקן עצמי בסטודיו. אצל סאלח מחאמיד, החיים והאמנות מוכפפים אלו לאלו, הלכה למעשה. עבודתה מתבצעת על רצפת חדר המגורים בבית הוריה, והיא מאפשרת לכלבים ולחתולים שהיא מגדלת במסירות להשאיר בציור גם את חותמם שלהם, באמצעות הטבעת עקבותיהם.

פחם שחור הוא חומר דומיננטי בעבודתה של סאלח מחאמיד. הוא מציע טווח שלם בין שרטוט, רישום כתמי ושרבוט, ונותן ביטוי לממד אינטימי, רגיש ורך, הנובע במידה רבה מהמגע הישיר של האצבעות על מצע הציור – מריחות, שפשופים, או החלקה של הקו. עבור האמנית, זוהי גם דרך ישירה להשאיר סימן במקום באמצעות חומרי המקום עצמם, שכן אום אל-פחם, עיר הולדתה, נודעה – כפי שמעיד שמה –כמקור להפקת פחם ולמסחר בו.

סאלח מחאמיד מאנישה בציוריה את תא הנהג של המשאית הגדולה שהתנגשה בה ואת כף ההרמה של טרקטור. אלה מתוארים בסמוך לגדר הביטחון השבורה, כמשפילים ראש ומבקשים מחילה מדמותה השמוטה, החבולה, המובלת מזירת התאונה כשהיא נתמכת בידי שתי דמויות גבריות. הדימוי מאזכר ייצוגים איקוניים של סצינת "ההורדה מהצלב" מהברית החדשה, אלא שהפעם דמותה של מריה היא הנושאת, בגופה שלה, את כאב הקורבן ואת חוסר האונים האופף אותו. הדימוי מתעצם לנוכח רגלי העגל הקשורות הנראות בתחתית הבד, שנוטפות מהן טיפות דם אדומות, המהדהדות את הסצינה התנ"כית של העקידה כפרה-פיגורציה של הצליבה. ולצד כל אלה, מצלמות ביטחון ומעקב המתפקדות כעין מכאנית גדולה; בולשות, מפקחות ומתעדות באדישות לדרמה המתרחשת מולן, נטולות חמלה ועיוורות לעוולות ולכאב האנושי.

פחות קריאה...