מגיל צעיר נמשכה חלפי לאמנות, אך תנאי חיים של יתמות ועבודה קשה לא אפשרו את צמיחתה כיוצרת אלא בבגרותה, והיא בשנות השלושים שלה. לארץ עלתה מפולין ב־1926, בעודה ילדה צעירה, עם אביה, ברוך שטרנבאום, אחותה ושלושת אחיה. בתל־אביב בנתה את חייה: עבדה מגיל רך לפרנסת המשפחה, טיפלה בבני משפחתה ולמדה בשעות הערב. בהמשך, קשרה את חייה עם שמשון חלפי, יצרה עמו קן משפחתי ונולדה בתם, רחל. בשנות החמישים, בתקופת שהות של המשפחה במקסיקו, לשם נשלחו מרים ושמשון בשליחות חינוכית, החלה ללמוד פיסול ולעסוק בו. מאוחר יותר התפרסמו שיריה, בספרים בּתַָּווֶךְ (1992), כִּמָּהוֹן (1999), וקולות הדוממים, שראה אור לאחר מותה (2010). חלפי המשיכה ליצור במקביל בשני התחומים (ואף ציירה), ויצירתה בתחום השירה קשורה בקשרי זיקה משמעותיים לעבודתה בפיסול.

לא רבות היו אמניות הפיסול בישראל. זהו תחום התובע כוח פיזי ונפשי, מרחב עבודה ומקום אחסון, וכל אלה לא היו לה. “כשאוהבים משהו לא חושבים על הקשיים”, אמרה לנכדה בשיחה עמו, בסרט שיצרה בתה, רחל חלפי, שקטעים מתוכו מוצגים בצד התערוכה. עבודתה של חלפי נכללה בתערוכה היוקרתית של מוזיאון ישראל, ירושלים, "80 שנות פיסול" (1984, אוצר: יגאל צלמונה), שסקרה את סיפורו של הפיסול בישראל, אך יצירתה נותרה עלומה במידה רבה. אולי זה משום שבניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים שפעלו באותה התקופה, הפיסול שלה אינטימי ותפיסתו המרחבית לא מנכסת, נעדרת אלימות. וכך כתבה בשירה "מכל שלא":

מִכָּל שֶׁלֹּא קֻיַּם בִּי

מֵאֵין כּחִֹי

בָּא הַכּחַֹ לְנַפְשִׁי

לבְִראֹ מַלְאֲכיֵ אֶבֶן

הפיסול של חלפי מקרין ניקיון רוח, קשב פנימי ותנועת מחשבה. כמו שירתה, הוא מכיל ופעור בד בבד, מכונס ונפתח לאינסוף. גם כאשר ממדיו זעירים, קנה המידה הפנימי שלו מונומנטלי. הוא מודע לסוד הצמצום, ובתשתיתו נקודת התייחסות שעונה לקרקע, לקו אופק ולכיפת שמיים. את הפיסול והשירה שלה מייחדים מצבי סף אוקסימורוניים, והחידתי בהם הוא לא אחת חד ומפוכח. יסוד נשי מגשר, לבלי הפרד, על הפער הבלתי ניתן לגישור בין מלאות ואיוּן:

יָמִים בָּאוּ

וַאֲניִ אִשָּׁה מַלכְּהָ

 אִשָּׁה מַלְכָּה   אֲנִי אוֹמֶרֶת

בְּלִי נְקִיפוֹת   אֲנִי אוֹמֶרֶת

 מַלְכָּה

 אַךְ כּוֹבֶשֶׁת לֵב עַצְמָהּ

וְנוֹפֶלֶת בַּקְּרָבוֹת.

פחות קריאה...