בשיחה על המחשבות שליוו אותו לאורך הפרויקט, שולח לכנר לפסקת הפתיחה בספרו האלמותי של אובידיוס, מטמורפוזות או "ספר השינויים". המחבר מתוודה על רצונו לגולל ולארוג את דברי הימיַם משחר הבריאה, שבמרכזם סיפורי המטמורפוזות. הוא פונה לאלים בבקשה להפיח רוח וחיוניות ביצירתו, ממש כפי שנהגו הם במושאי מעלליהם:
עַז רְצוֹנִי בִּי לָשִׁיר גִלְגּוּלי עֲצָמִים שֶׁהֵמִירוּ
אֶת צַלְמֵיהֶם וְחִידְשׁוּם. אֱלֹהִים, הֵן יֶדְכֶם חוֹלְלָה זֹאת!
אָנָּא, הֱיוּ עִם שִׁירַי וְרִקְמוּ סִפּוּרִי מִימֵי- קֶדֶם
בַּחֲרוּזֵי עֲלִילָה רְצוּפָה עַד יָמֵינוּ הָאֵלֶּה!
לאורך שנים התמקד לכנר בעבודתו בציורי שמן, ברישום ובאקוורל, אולם לפני שנים מספר הציג במפתיע סדרת עבודות לא גדולות שכולן מעשה רקמה ידנית, בלתי מהוקצעת במתכוון. מהלך זה גילה את משיכתו למלאכת יד עמלנית ולעבודות טקסטיל. עבורו, היה זה חיבור למסורות שהכיר מילדות, כבן למשפחת מהגרים מברית-המועצות לשעבר. "על קירות הבית בצ'רנוביץ", הוא מספר, "היו תלויים שטיחי קיר צבעוניים ובהם ארוגות דמויות מעולם האגדה, המיתולוגיה הרוסית והפולקלור העממי. ברוסיה שמשו שטיחי הקיר כקישוט וכאמצעי לבידוד ולשמירה על טמפרטורת החדר. גם לאחר המעבר לארץ, נתלו השטיחים מחדש בדירת המגורים, על אף שינויי האקלים והתרבות".
סדרת השטיחים המוצגת בתערוכה נוצרה באריגה אקספרסיבית הכוללת חוטים באורכים משתנים, פרימות, חורים, הדבקות וריסוס בספריי צבע על מצע השטיחים. היא מתאפיינת בקו גרפי ברור ובישירות מבע, שיש בהם קרבה סגנונית לציורי גרפיטי המשתלחים במתכוון. חתולים, בין שהם חתולי רחוב ובין שחתולי בית מתפנקים, שבים ומופיעים לכל אורך מחזור השטיחים. הם מתוארים בגב סמור ובפה פעור באימה או בפליאה, מהלכים על קו הגבול בין הזר והמוכר, הביתי והחייתי, המאולף והפראי.
ניתן לקרוא את השטיחים של לכנר כמשל תוכחה וכקריאת תיגר על הסדר הקיים, הפועל מתוך מסורת ארוכת שנים. זוהי מחאה הנטענת מהשבר התרבותי של ההגירה, כזרע פורענות שמתפרץ באקט האריגה – פעולה באמצעות אקדח חשמלי השולח להב דוקרני ומנקב, פעם אחר פעם, כמכונת ירייה, את מצע הבד.
פחות קריאה...
