מתוך 'דרכי נראות', מיצב וידאו דו ערוצי, 2015

הניסוח של יחסי ההתבוננות במוזיאון כרוך בעלייתה המואצת של המודרנה, בתיעוש הטכנולוגי, במעבר לערים ובנסיקתה של הבורגנות. כפועל יוצא, המוסד המוזיאלי כרוך במשמוע הגוף המתבונן. גוף זה נקרא למקומו לא על ידי אקטים פומביים של ענישה, לא על ידי כאב פיזי, אלא על ידי ארגונו מחדש בחלל, שמשמעו השתתפות בסדר החברתי והפוליטי החדש, במהלכיה של המדינה, במבטו של הריבון. כאן, כמובן, יש לחשוב על הגופים שנקראים לקחת חלק בגוף הלאומי המתגבש אל מול הקיר הלבן והטקסט המבאר. למי יש גישה לאוצרות הטמונים במוזיאון? למי נתונה היכולת לעבור דרך הסף, המסגרת, ולפענח את המוצגים בו? מי נקרא פנימה, ומי נשאר בחוץ? הילדים המצולמים בדרכי נראות הם תלמידי אמנות בבית הספר היסודי ביאליק-רוגוזין בתל-אביב. בבית ספר זה לומדים, בין השאר, ילדי פליטים ומהגרי עבודה, ומעמדם האזרחי של רבים מהם אינו קבוע. כשגור מזמינה לא-אזרחים למוזיאון ונותנת בידם את הכוח להאיר ולהנפיש את מה שנגלה לעינינו, היא מערערת את הפרפורמטיביות של יחסי הכוח, את מנגנון התצוגה ואת המבט שהללו מבקשים לשמר. הפעילים-נפעלים הללו, הבוקעים מתוך חלליו החשוכים של המוסד, מבקשים לכוונן מחדש את נקודת המבט שלנו. יתרה מכך, הם תובעים לעצמם נראות בלתי אפשרית בין קירות המוזיאון.
גם Loophole בוחנת את האפשרות של ״עיני קסם" לשם ערעור גבולות הראייה ובדיקת טקטיקות תצוגה. דיוקן עצמי זה, הנע ללא הפסקה כבובת חלון ראווה ממוכנת, מציע את עצמו כאובייקט חזותי אתנוגרפי המתריע על אחרותו ומובחנותו. כמו הלא-אזרחים, גם האמנית עצמה תובעת מקום במרחב הראייה שמתקיים במוזיאון.

רותם רוזנטל

פחות קריאה...