סבסטיאן מֶחִייהָ מאפיין את חוויית השהייה שלו ב״עיר הלבנה״, תל־אביב, כ־ tabula rasa (לוח חלק). הצורך למצוא את דרכך מחדש בסביבה בלתי מוכרת מזכיר את ראשית פעולת הציור על בד לבן. כל פעולת אמנות מתחילה, בדומה לחיים הרחק מהבית, במצב ילדותי אפריורי. כשם שיש למצוא את דרכך על קרקע זרה, כך מבקש מרחב הבד הריק להתמלא. מֶחִייהָ מיישם מטפורה זו במרחב המוזיאלי הלבן, בהופכו את חדר התצוגה לקנבס ריק או לארץ לא־נודעת שהאמן מבקש ליישב. בפשטות משחקית וילדית, מֶחִייהָ הופך את החלל לנגיש. במהלך המופע שלו מה שלא תעשה, שמור על השיניים שלך II , הוא מתרחץ בבריכת צבע לבן כשרק חיתול לגופו, ואז משתמש בצבע כדי ליצור ציורים, לבנים גם הם, ורוכב על אופני ילדים בין מוצגי צעצועים לבנים. האינסטינקט השובבני של מֶחִייהָ מכונן מחדש את הפוטנציאל הטמון בתערוכה לשמש כמקום מקלט גדוש אפשרויות. בה בעת, הנוכחות הדומיננטית של הלובן, על השתמעויותיו האירוצנטריות והאימפריאליסטיות, מייצרת אי־נוחות. כמו בארבעת סרטיו של ברוס נאומן ( 1968-1967 ) Art Make-Up , צביעת גוף האמן משרתת לא רק את חקירת העצמי אלא גם בחינה של תהליכים תרבותיים, שאף מקבלת ממדים פוליטיים.