יעקבי הציגה במוזיאונים המרכזיים בארץ (כולל במוזיאון הרצליה, בתערוכה שאצר יואב דגון), ואף ברחבי העולם –באירופה, בדרום אמריקה, באסיה, בארצות־הברית ובקנדה. עם זאת, בניגוד להתקבלותה בארצות אחרות, רבים בעולם האמנות המקומי התייחסו אליה כאאוטסיידרית. סביר להניח שהדבר נבע מכך שעבודתה חרגה מן הזרמים המקובלים בשיח האמנות הישראלי, כמי שהתגוררה ועבדה בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה והתמקדה בנושאים נשיים.

התערוכה הנוכחית – התצוגה הנרחבת הראשונה של עבודותיה מאז פטירתה – מציעה התבוננות מחודשת ביצירתה של יעקבי. היא שואבת מקולה הפנימי של האמנית ומבקשת להאזין לעדינות הצלילים של עבודותיה, שלעיתים קרובות הוחרשו על ידי שפתה האמנותית המעורפלת. עיצוב התערוכה כמערך צפייה אינטימי, ובו סדרת חדרים המוקדשים לתימות מרכזיות ביצירתה, מאפשר לצופים להתייחד עם העבודות. בהעדיפה אינטימיות וחלקיות על פני אובייקטיביות וכוליות, התערוכה מציעה מפגש מקרוב עם מורכבות עבודתה של אחת האמניות הישראליות המעניינות ביותר בתקופתה.

פחות קריאה...