כבר שנתיים מלווים ציוריו של פדידה את הטור הקבוע של המסאי ניסן שור במוסף הארץ, המתבונן בתופעות תרבותיות וחברתיות של זמננו מנקודת המבט האישית של בן הדור שהתבגר בישראל של שנות השמונים והתשעים למאה העשרים. הציורים של פדידה אינם משמשים כאיור נלווה לטקסט, ואינם מקיימים עמו זיקה מרחיבה או מבארת כנהוג בסוג זה של סמיכות. מעמדם של הציורים אוטונומי. הם נוצרים ללא קשר תוכני לטור העיתונאי, וכל קשר ביניהם הוא מקרי ונעשה על אחריותו של הקורא בלבד.

לכאורה, ציור על קיר וציור על נייר הם פורמטים שונים ביותר. בעוד שציור על קיר נתפס כמהלך מוחצן, מונומנטלי, ואף נקשר לעמדה המתגרה והחבלנית של גרפיטי, הרי שעבודות על נייר נחשבות בדרך כלל לאינטימיות, אישיות ומופנמות. בפועל, פדידה מכוון אל המרחב הציבורי בשניהם. כמו בפַּשְׂקֶוויל (כרזת קיר במרחב הציבורי החרדי, הנושאת ידיעות, מסרים לוחמניים או אזהרות כלפי רעיון או אדם כלשהו), הכתובת על הקיר אבל מצריכה מילון משל עצמה. בשני סוגי הציור הוא מבטא – בדרכו הסוריאליסטית, המוצפנת, האבסורדית והמושחזת – אמירה ביקורתית, בהומור אירוני, חתרני, כואב ונוקב, על המצב האנושי והסדר הקיים.

צילום חלל: טל ניסים

פחות קריאה...