גוש גדול תקוע בגרון, מפריע, עוצר אותך, לא נותן לך לזוז. אורלי סבר העמידה שני קירות החותכים את החלל לשלושה מסדרונות מקבילים. המסדרונות, חללי מעבר, כמו מוליכים לעבר מקום אחר, מעין חללי לוואי. המסדרון החיצוני משמש מעבר מתצוגה אחת לזו שאחריה. לצדו, כמעט חבויים, שני חללים אחוריים שניתן לחלוף על פניהם מבלי משים. כמו צירים מקבילים הפועלים ברקע הם נוכחים תדיר לצד הצופה, בהליכתו השאננה, המצוננת במיזוג מוזיאונים, כשהוא חוצה את החדר בדרכו לתצוגה הבאה.

במסדרון האמצעי שאליו נכנסים מבעד פתח, מתגלה גוש מאיים וכהה, מעין גידול בקיר – גבנון זפת ענק. כמו איום הנוכח ומחלחל כל העת בסביבת הבית, כמו גז ראדון, קרינה סלולרית, דמות מאיימת בעינית הדלת – נראה שהוא ממלא אט-אט את המסדרון. הגוש הכהה של סבר הוא הר שבנתה לעצמה כדי לקבור בו דברים. כמו קבר, זוהי נוכחות חונקת של דברים שנמלטו ומתו. זו המועקה בכבודה ובעצמה, מנותקת כאן מסיפור אישי מסוים. הגוש גדל לכדי הר, כמו נקודה בזמן שממנה והלאה החיים הם אבל מתמשך. מאחורי השדרה האמצעית, מסדרון צר וצדדי צמוד לקיר המוזיאון, מקום מסתור שהקירות בו נדחפים בידי הגוש הענק.

ההצבה של סבר מתערבת באפשרות המעבר של הצופה בסירקולציה של מסלול השיטוט במוזיאון. היא מצרה את המעבר ומציבה מכשול. הנוכחות הכהה וגדולת-הממדים משמשת לא רק כאלגוריה לתחושת מועקה נפשית, אלא גם כמחסום פיזי בחלל.

פחות קריאה...