כדי לדייק: מדובר בסוג מאוד מסוים של סרטי טבע (כזה השמור בד"כ לקופי אדם), אשר מתמקד בתא משפחתי אחד ומנסה ליצר אמפטיה כלפי החיה ע"י נתינת שמות לבני המשפחה ובניית הסרט כמלודרמה משפחתית לכל דבר (למשל הסרטים הקלאסיים אודות השימפנזים של ג'ין גודל). סרטי טבע אלו, בד"כ, מבליעים כלפי הצופה האנושי את ההנחה הבאה: כך נראית משפחה טבעית, כך אתה צריך לנהוג. אבל למעשה, הנרטיב שבהם הוא הקרנה של אידיאולוגיות תרבותיות אנושיות הנתפרות אל הדימויים ע"י המונטאז' הקולנועי וקולו של הקריין.

מזה כמה שנים עוסק גיא בן-נר בוידיאו כאופציה לעשיית קולנוע ביתי. הסיבה לכך משולבת בלבטים מוסרים שהאמן נתקל בהם: או שהוא עובד בסטודיו, ובני משפחתו לא רואים אותו, או שהוא אבא מופתי, ונעדר מהסטודיו. האופציה לעבוד בבית עם הילדים הפכה להיות "פשרה" פורייה, ומדיום הוידיאו הפך לאחד הכלים המועדפים לכך. משהו כמו: "אני בבית, אבל אתם משלמים על זה".

סרט היענים הוא עוד פרק, עוד פיתוח, לרעיונות אלו, וכיומן, הוא מתעד את מעבר המשפחה לניו יורק ללימודים (היענים נודדות, בחיפוש אחר מזון, לאזור מחייה חדש. הן מהגרות). עניין מיוחד יש לאמן במבנה המשפחתי של היענים ובעובדה שהאב נוטל חלק פעיל ביותר בדגירה ובגידול האפרוחים לאחר הבקיעה (למעשה, בחלק מהספרות המקצועית מתואר זכר היען כ"אם ממין זכר",male mother).

פחות קריאה...