אפשר שמצב דברים זה הוא שהוביל אמנים רבים להביט לאחור אל אמנות העבר, ולחפש בה חומרים וערכים שיוכלו לשמש כמנוף ליצירתם שלהם. אין מדובר, כמובן, בתופעה חדשה וייחודית לתקופתנו, שכן גלי חזרה לאמנות העבר נתקיימו לאורך מאות בשנים, החל באנשי הרנסנס שהביטו בערגה לעבר הערכים התרבותיים של העולם העתיק, עבור דרך ניקולא פוסן, קלוד לורן וממשיכי דרכם במאה השבע עשרה, וכלה בניאו-קלאסיקנים של שלהי המאה השמונה עשרה, בפרה-רפאליטים של אמצע המאה התשע עשרה ובאמני התקופה הוויקטוריאנית. גם לאורך המאה העשרים לא נפקד מקומה של תופעה זו, אלא שהמאה העשרים עמדה רובה ככולה תחת צל הענק שהטיל המודרניזם. גם משהחל זה לדעוך, דומה היה שיצירה שאינה מצייתת לחוקיו, קל וחומר כזו המפנה את מבטה אל העבר הרחוק, הנה כמעט בבחינת faux pas.
דומה שכעת מנשבות רוחות חדשות. על רקע הנאמר לעיל שוב הופכת אמנות העבר למקור לגיטימי לציטוט ולהתייחסות. הדבר בא לידי ביטוי בתערוכה הנוכחית שבה מוצגות עבודותיהן של חמש אמניות צעירות המנהלות דיאלוג עם אמנות העבר, בצורות שונות ובמדיומים שונים. אין תערוכה זו מתיימרת להציג את מלוא היקפה של התופעה. מטרתה היא אך ורק להצביע עליה, ולהציג בפני הצופה אמנים המנסים לשלב בין חדש לישן, בין העכשווי לבין מה ששרד את הניפוי הגדול של הביקורת ההסטורית ונתקבע בתודעתנו תחת כותרת אחת ויחידה: "קלאסיקה".

דוד פיקלני

פחות קריאה...