שם התערוכה, אסכולת הציור החדשה של דיסלדורף, הוא אירוני במקצת, שכן ברור לנו שכיום, בעידן התקשורת הגלובלית, אסכולת ציור במובן המסורתי של המילה אינה אפשרית עוד ככזו. ההתייחסויות להקשר האמנותי הבינלאומי הן בעלות משקל רב יותר מן ההתייחסויות לאקדמיה עצמה. בד בבד, שם התערוכה מאזכר את אסכולת הציור של דיסלדורף, אותה אסכולה מפורסמת שצמחה מתוך האקדמיה במאה ה-19 והגיעה לשיא פריחתה בשנות השלושים של אותה מאה, ולכן ניתן אף לומר ששם התערוכה הוא פרובוקטיבי משהו.

מה הן הסוגיות העיקריות שבהן עוסק הציור כיום? דבר אחד ניתן לומר בוודאות: אמצעי הביטוי הטכניים – הקולנוע, הטלוויזיה, הווידיאו, המחשב, הצילום, העיתונות היומית וכתבי-העת – כל אלה הטביעו את חותמם על המדיום העתיק מכול, הציור. אך במובנים מסוימים מהלך זה התרחש כבר, לכל המאוחר, בשנות השישים של המאה העשרים עם הופעת הפופ-ארט. האם מאז השתנה אופן קליטתו של עולם הדימויים שמספקים לנו אמצעי התקשורת? דומני שהתשובה לכך היא חיובית, שכן בהשוואה לשנים קודמות כמעט אין עוסקים בתופעה כשלעצמה. כיום משתמשים אמנים צעירים במערך הדימויים התקשורתי כדבר שבשגרה. הדימוי הטכני מקבל לעתים קרובות מעמד של סקיצה גרידא. במקרים שבהם הוא משולב בכל זאת בציור, הוא עשוי לעבור במהלך התמרתו כל וריאציה אפשרית, החל בציטוט, דרך אזכור ויזואלי ועד להטמעה מוחלטת. למעשה, במקרים רבים נותרת בלא מענה השאלה אם מקורם של המוטיבים בעולם המדיה או שמא נבעו מהתבוננות ישירה. ככלות הכול, במונחי היומיום, הטלוויזיה אינה מושכת יותר תשומת לב משאר החפצים בנוף הביתי. היא מלווה את שגרת החיים היומית ברקע, וליווי מתמיד זה, כפי שאבחן מקלוהן, הופך את כולנו לתושבי הכפר הגלובלי. אין חוקרים עוד את מקורו של המידע המגיע דרך אמצעי התקשורת שכן לחדשות התקשורתיות הממוסדות מיוחסת אותה מידת מהימנות כמו לרכילות שכונתית. גם אופק דמיונו של האמן העכשווי מושפע מהתפתחות זו, בעיקר כאשר הוא מעביר תכנים שהם בעלי זיקה לעולם המציאות שלנו אל עולם החוויה הוויזואלית. בה בעת, אין הוא שוכח את תולדות האמנות שמאז ומתמיד, גם לפני העידן התקשורתי, עניינו את דור האמנים הצעירים. אולם היעדר גבולות זה אינו אלא חלק מהיעדר הגבולות של הדימויים הנאגרים מכל עבר. מנקודת מבט זו טווח הפעולה של הציור הצטמצם באופן מהותי. אם ברצונו של הציור לעורר עניין, אין לו ברירה אלא לשוב ולהתמקד באותם כלים שהם שלו ורק שלו. כאן נכנסים למשחק פני השטח של הצבע, שכן זהו מגרשו הביתי של הציור. פני שטח אלו הנם הכרחיים, ולא כמטאפורה, כפי שציין פרנק ריידרס (Reijders): "החלון, הראי… הצג – [הם] כולם [מטאפורות]. מטאפורות עומדות תמיד בזיקה לציור. אך פני השטח של הצבע התקיימו בציור מראשיתו". עניינם הוא המטמורפוזה. לכן כל חידוש בתחום הציור, עד עצם היום הזה, מתחולל תמיד בשדה החשמלי שבין צבע למצע. אין זה משנה באילו מקורות משתמשים האמנים הצעירים: הרושם שציור מעורר נוגע תמיד בתהליך שבמסגרתו לובש הצבע צורה, בין פיגורטיבית ובין מופשטת. אף שהציור הפיגורטיבי שולט בקרב האמנים הנבחרים, בכל זאת אפשר להבחין בעבודותיהם גם בכל דרגות ההפשטה האפשריות. נקודה זו הייתה אף היא מהותית בבחירת האמנים. התערוכה פורשת טווח שלם של אפשרויות בתחום הציור. מדובר כאן, אם כן, ברשימת מצאי אישית במוצהר של נטיות ציוריות. כיוון שכל האמנים המשתתפים הם אנשים צעירים, כולי תקווה שהתערוכה תהווה גם אינדיקציה לכוחו של המדיום, המוסיף לחיות חרף כל השמועות על מותו.

לאחר שהסכמנו על שיתוף פעולה בין המוזיאונים לאמנות של קרפלד ושל הרצליה לשם העלאת התערוכה אסכולת הציור החדשה של דיסלדורף, הציעה לי עמיתתי, דליה לוין, להרחיב את היריעה ולכלול בה גם ציירים ישראלים צעירים. מאחר שכל המשתתפים הגרמנים הם בוגרי האקדמיה לאמנות של דיסלדורף, החלטנו לבחור באמנים ישראלים בוגרי האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" בירושלים. בדצמבר 2003 ערכתי שורה של ביקורי סטודיו, ולבסוף בחרתי בשבעה אמנים ואמניות, שעבודותיהם מייצגות קשת נרחבת של נקודות מוצא אמנותיות. התערוכה המשותפת שכותרתה הפעם ציור!, היא בבחינת אתגר, שכן לא זו בלבד שהיא מציעה השוואה בין-לאומית בין אמנים בני הדור הצעיר ביותר, אלא היא אף מתמקדת במדיום הנחשב בתקופתנו לאנכרוניסטי. המסקנה הראשונה העולה ממנה עשויה להפתיע: אף שמסורת הציור של האקדמיה לאמנות של דיסלדורף היא נמרצת, חיונית וותיקה בהרבה מזו של מקבילתה הירושלמית, ניתן לומר בפסקנות כי שתי הקבוצות מציגות איכות אמנותית שווה, ככל הנראה משום שבשני המקרים ההתייחסויות להקשר האמנותי הבינלאומי חזקות מן ההתייחסויות למסורות מקומיות. מפתיעה פחות, אך לא פחות מעניינת, היא העובדה שהאמנים הישראלים מפגינים תאוות נסיינות גדולה מזו של עמיתיהם הגרמנים; ניתן לומר שהם חוקרים את הציור משוליו. מסורת אמנותית היא אוצר בלום, אך היא עלולה להיות גם נטל, שניתן לשאת אותו או לחילופין – להתעלם ממנו.

ד"ר מרטין הנטשל

פחות קריאה...