סביבות והחללים מעוצבים בקפידה כדגמים מוקטנים, שבהמשך מתועדים בתצלומים גדולי מידות. בתוך הסביבות המעוצבות ניצבים אובייקטים, לרוב רהיטים ופריטים ארכיטקטוניים היוצרים סביבות מגורים ועבודה. הדגמים צולמו, הודפסו והוגדלו, ולבסוף מוקמו על גבי קופסאות אור בעלות מסגרות אלומיניום מלוטשות. השימוש במקטים נולד מתוך רצון לרוקן את החללים המקוריים בהם פועלים בני אדם מכל מרכיב מיותר, תוך כוונה להשאיר חלל ריק, שתחושת תהליך התרוקנותו היא דומיננטית.

המרחבים, שבמבט ראשון נראים מוגדרים היטב ובבהירות – מתעתעים. עיצוב הפנים והחלל הוא הזוי, חסר הווה, עבר או עתיד – מעין זמן שעבר תהליך של התרוקנות. החללים המציאותיים אך מרוקנים משרים על הצופה תחושה של הלם. החשיפה אליהם מותירה את הצופה במצב של דיסאוריינטציה גיאוגרפית, רגשית ומנטלית. מצב ההלם אינו מתהווה במגע חד-פעמי, הוא הולך ומתגבש מתוך צפייה, שככל שהיא מתארכת, מידת חוסר הבהירות שלה מתעצמת. ההווה של הצופה מתגבש מתוך מצב של תלישות, הרחקה ומניעה של אפשרות לגישה או להזדהות. הבקשה להיאחז בסממן מסויים, בארוע מסויים או באתר מסויים הם צרכים אנושיים, שלא מוצאים כאן מזור.

חגי שגב

פחות קריאה...