בסיפור של ד"ר סוס שמקריא גולומבק לבתו גאיה, עומד סוג אחד של סניצ'ים מתרברב וגאוותן מול הסוג האחר, רק בזכות הכוכב שעליהם. "אני מציג את מה שלא היית טורח להרים מהרצפה, ואם אתה מרים – אתה חלק מהעבודה", הוא אומר. להצבת הרצפה אופי סבתאי, לא מעודכן. אין מדובר כאן ברומנטיקה של דברים מתיישנים; אין דוק נוסטלגי. המרכיבים מקווצ'צ'ים, מקומטים, שרדניים. הסדר של גולומבק נבנה מרגישויות – הספרותיות של הסבון בצבע פלסטיקי דהוי וצווארון-של-אבא גזור.
גולומבק מסדר צורות ועצמים הסגורים בתוך עצמם – יציקות של תפוחי אדמה, טיפה, שן, ביצה, דמעה, קופסאות של סרטי צילום, כדורי פינג פונג, נשיקות סוכר; אבל נשארים קצוות, שניצים ביידיש: מצתים, תבניות ביצים על כנים, עפרונות אכולים. ההצבה נראית מדויקת ומאולתרת בעת ובעונה אחת.
ההצבות השונות – הצבירים, הערמות והתצוגות – ערוכות כמו רחובות ומקבלות את שמותיהן משמות רחובות השכונה, בה עובד ומתגורר האמן: השניצים של צ'לנוב, של לוינסקי, של מטלון, של שדרות הר ציון. לכל רחוב התמחות משלו: מטלון הוא הרחוב של הצעצועים, הרצל – של הרהיטים, לוינסקי – של התבלינים. זהו איזור של מהגרים ושל עבודה. גולומבק אינו מחפש את היופי הנסתר בחפצים שהוא מציג. "זו תקווה של עניים", הוא אומר. מצתים מסודרים על-גבי תבנית ביצים, מהבהבים. רגע אחד זוהי הצבה נוגעת ללב, וברגע אחר – פשוט ערמה של מצתים על תבנית ביצים.
פחות קריאה...
