מרקוס מכיר היטב את האישה בתצלום, הוא יודע את שמה, ובכל זאת, הוא ממשיך לשאול – שוב ושוב, אלף פעם – מי היא, חושף אותה כצורה לא יציבה, שאינה שלמה ולעולם אינה ניתנת להשגה. במעשה הבולמוסי שלו (שרק מאות מתוצריו מוצגים על קירות המוזיאון) כל יריעת בד, כל משטח עץ מצויר, הם דיוקן שלה, בה במידה שהם דיוקן עצמי רפלקסיבי של האמן. כל דיוקן מייצג אופציה של מסגרת מוגדרת – זרם באמנות הציור, סגנון, מבנה, צורה, קיום סופי. יחדיו, הם יוצרים מארג שנותן ביטוי לאינספור פנים של מימוש.

את הדיוקנאות הראשונים בסדרה יצר מרקוס כאנלוגיה פיגורטיבית לצילום. בהמשך, באמצעות טכניקות מעולם הצילום – הוצאה מפוקוס, תקריב, חיתוך – חדר לתוך רגע קפוא אחד של זמניות שבורה, ויצר לו אנלוגיה מופשטת. ככל שהעמיק את מבטו על הדימוי, נעשתה פעולתו מורכבת ומסועפת: הוא החל ליצור דיוקנאות ברישום, מונוטייפ והדפס מתוך התבוננות בציורים הראשונים שעשה, ואז שב וצייר בעקבותיהם, או מהזיכרון – מהלכים שהובילו להפשטה של הדימוי, לריקונו או לפירוקו. כשהוא נע בין עולמות פיגורטיביים ומופשטים ולהיפך, נעשה הדימוי הדיגיטלי השטוח מרובד, חומרי ומורכב. כך, מעלה גוף היצירה כולו שאלות על זיכרון והנצחה של דמות יחידה, כמו גם על מקוריות ויצירה.

הציור המרובה של מרקוס הוא מעשה-ידיים מפורט, רדיפה אין קץ אחר שלל התממשויות, תוספת מתמשכת של משמעויות. מרקוס מגלה עניין בתנאי היצירה האמנותית, ומתוך כך נגלות לו נקודות מבט חדשות והוא חושף את העדרה של מהות קבועה ומוגדרת. כל פרט קטן יוצר את המשמעות לקיומו, אוטונומי וייחודי ועם זאת חסר, נתון בהתהוות מתמדת.

פחות קריאה...