השערורייתיות והמציצנות הן חלק בלתי נפרד מחבילת החווייה שמזמנת יצירתו של מילי לצופה. כמעט בכל עבודותיו מופיעה אימו בסצנות שנראות לעתים כמבוימות עד הפרט האחרון ולעתים כתיעוד שגרתי של חייהם בפרוורי ניו ג'רסי.

מבחינה סגנונית סרטי הסופר 8 של מילי מזכירים סרטי סלפסטיק, סרטים מחתרתיים, או סרטי חובבים תוצרת בית נוסח 'פספוסים'. מרביתם צולמו בשחור לבן, לא תמיד בפוקוס, מה שעושה אותם מגורענים וקופצניים. אפשר לזהות בהם את השפעת סרטי מבחני הבד של אנדי וורהול ואת סרטיו של ברוס נאומן. בתצוגה הם בדרך כלל משולבים במיצבי פיסול-ריהוט בסגנון הויטרינות הסלוניות של שנות השישים.

כל עבודותיו לא ברור מי המנצל ומי המנוצל, מי המדכא ומי הקורבן. הסימביוזה מושלמת. הקורבנות מרצון. שילוב של סאדיזם, אקזהיביציוניזם, אהבה, אלימות, נקמה, שליטה, ניצול וחמלה. היפוך התפקידים (בן הרוחץ את אימו) מעיד על שיבוש היחסים התקינים בתוך המשפחה, על חוסר תיפקוד, ויוצר סיטואציות טרגי-קומיות החושפות בצורה נוגעת ללב את מערכת היחסים הזאת.
מילי מגדיר את עבודתו כ'אוטוביוגרפית-וידויית', מה שמזמין פרשנות פסיכולוגיסטית. הוא לוקח את הנושא של יחסי אמהות ובנים לאזורי טאבו פסיכו-סקסואליים אדיפליים ומטפל בהם בהומור ובפנטזיה. אפשר לפרש את פעולת הצילום שלו כסוג של הגנה עצמית משולבת בנקמה, ואת העבודות כהקצנה של זכרונות ילדות והרחקתם באמצעים של ניכור והגזמה תיאטרלית. מילי חושף מול המצלמה סודות שהיו רכוסים היטב מאחורי המעטה המשפחתי ובכך קורא תיגר על הסדר המשפחתי המקובל.

תמי כץ-פרימן (מתוך קטלוג התערוכה)

פחות קריאה...