ניתן להצביע על תחילת השימוש בחומרים רכים ו/או חלופיים בהקשר של עולם האמנות המערבי במחצית השנייה של המאה העשרים, כחלק מהלוך רוח תרבותי רחב שהוביל לסדרה של ניסיונות לפרוץ ולהרחיב את גבולות האמנות המוכרים באמצעות מגוון מהלכים מושגיים וממשיים. במסגרת זו החלו אמנים שונים בשנות השישים והשבעים, במקומות שונים בעולם בו-זמנית, לחשוב מחדש את חומרי האמנות, מחד, ואת המערך המבני של מוסדותיה המוכרים, מאידך. אמנים רבים פנו לאפיקי פעולה חדשים וחלופיים, בהם אמנות מושגית, אמנות אדמה, אמנות גוף, אמנות וידיאו וכדומה, ולעתים מזומנות ויתרו על קיום האובייקט האמנותי או על שימורו לטובת נוכחות הגוף או לטובת הרעיון המופשט.

החריגה מתחומי הרישום, הציור והפיסול הקונבנציונליים, השימוש בחומרים בלתי-שגרתיים והכנסת מומנט הפעולה היוו, אם כן, חלק אינטגרלי מהתרחשויות אותה תקופה. בתוך כך החל לעלות על-פני השטח גם השימוש בחומרים רכים ו/או חלופיים. עם זאת, חשוב להצביע, ולו ברמה הבסיסית, על פיצול מסוים ביחס לשימוש שנעשה בחומרים אלו ובעיקר, ביחס לרשת ההקשרים השונים שנגזרה ממנו. מן הפן האחד, ניתן להצביע על שימוש בחומרים, דוגמת צמר, בד, גומי מסוגים שונים וכדומה, בהקשר המובהק של עולם האמנות המערבי-המודרניסטי. בין האמנים הראשונים שפנו במודע לשימוש בחומרים חלופיים במסגרת עבודתם בולטת אווה הסה, אשר, כבר בשנת 1967, החלה להשתמש בלטקס, למשל, מתוך שאיפה מוצהרת להרחיב ולהגדיר מחדש את קווי התיחום של אמנותה ושל מושג האמנות בכלל. מן הפן האחר נעשה שימוש בחומרים שהוזכרו להלן במסגרת פרוצדורות עבודה תואמות (חוט/תפירה, צמר/סריגה וכדומה), תוך שימת דגש על הקשר נשי מסורתי, מהותני או תרבותי, או מתוך מגמה של דיאלוג עם תרבויות שונות, קדומות מבחינה היסטורית או רחוקות מבחינה גיאוגרפית, וזאת מתוך ניסיון לערער לא רק על הגדרות היסוד של האמנות המערבית, אלא גם ובעיקר על הטון הגברי, היהיר והאליטיסטי שאפיין את העשייה ואת הדיון בה. דוגמאות אופייניות למסגרת חשיבה זו ניתן למצוא בעבודותיהן של הרמוני האמונד או ג"ודי שיקאגו, למשל. היבט זה של העיסוק בחומר הוביל, בין השאר, להיווצרותם של זרמי אמנות המושתתים על עצם הבחירה בחומר מסוים או בפרקטיקת עבודה מסוימת, כגון אמנות סיבים או אמנות טקסטיל. במקרים אלו מהווים החומר או ממד הפעולה לא רק חלק מתהליך היצירה, אלא אף ציר מרכזי בהבניית משמעותה. זרם עשייה זה נשען, על-פי-רוב, על הנחת היסוד כי לחומר, באשר הוא חומר, משמעות אימננטית נתונה, ומכאן – כי עצם הבחירה בחומר מסוים, ובוודאי מהלך השימוש בו ביחס למסורת ותיקה, מגלמים משמעות תרבותית-פוליטית עמוקה. אמניות מובילות שפעלו במסגרות מעין אלו הן שילה היקס או מגדלנה אבקנוביץ, למשל.

המאפיין את האמנים המשתתפים בתערוכה רקמת פעולה הוא השימוש המודע בטווח רחב של חומרים שאינו מתביית אל תוך מערך מובנה של הקשרים קיימים. למרות השימוש הברור בחומרים רכים ו/או חלופיים, חורגות העבודות בתערוכה הן מקנה המידה הקטן יחסית האופייני ל"אמנות נשים" מסורתית (מה שמכונה lap work), והן מטווח הנושאים הסטריאוטיפי אשר נקשר לאורך השנים לשימוש בחומרים כגון חוטים, צמר, בד וכדומה, טווח נושאים בעל אופי נרטיבי שנגע, על-פי-רוב, בסוגיות "נשיות", דומסטיות או תרבותיות. פרימת הזיהוי הקטגורי ביחס לשימוש בחומרים אלו וביחס לפרוצדורות פעולה כגון רקמה, תפירה, סריגה, ליפוף, קשירה או הדבקה, מאפשרת לאמנים המציגים בתערוכה לא רק לבקר, להרחיב ולפתח את פוטנציאל המשמעות שלכאורה היה גלום בהם זה מכבר (כפי שעשו אמניות פמיניסטיות שונות לאורך השנים), אלא, בעיקר, להיחלץ ממנו, לחרוג מעבר לו ולנסח טווח משמעויות חדש המבקש לקשור בין ערכים צורניים, חומריים ומושגיים שונים, תוך הצלבה בין שדות שיח ופעולה מגוונים, ולעתים אף מנוגדים. כך, למשל, ניתן לראות כי מבנה הגריד, על מופעיו החומריים השונים, שב ועולה ברבות מן העבודות בתערוכה, אם כי באופן המסכל קישור ישיר לעקרונות המודרניזם והמינימליזם של המאה שעברה, עקרונות אשר הטו את העשייה האמנותית אל עבר ההפשטה וכוננו קוד יצירה/תצוגה המבוסס על שאיפה לאובייקטיביות, על אנונימיות ניטרלית, על היעדר נרטיב ועל דחיקה מתמשכת של אלמנטים אקספרסיביים או דקורטיביים אל מחוץ לזירה. עבודות רבות מן התקופה המינימליסטית התבססו על צורות הנדסיות טהורות-לכאורה או על תבניות קבועות של גריד, לא רק כבסיס מבני, אלא כאלמנט המבטא באופן הבהיר והתמציתי ביותר את מהות הקשר הייצוגי והאוטופי שבין טבע לתרבות. במסגרת תערוכה זו, לעומת זאת, מופיע הגריד באופן משובש, מעובד חומרית ומנותב מושגית, כשהוא מהווה כלי ביצירת מהות ספציפית, ולא שיקוף אוטופי של זו הטבעית לכאורה. האמנים המשתתפים בתערוכה בוחנים בעבודתם סוגיות של חלל ושל הקשר תצוגה, של חומר ושל חוויה, כשתפישת האמנות כפעולה מורחבת, ולא רק כמהלך תחום של עיבוד חומר או של יצירת תצורה, מהווה יסוד חשוב בתובנת עבודתם. וכך, העבודות בתערוכה שומרות על מתח עדין, אך אקוטי, בין תשתית קונספטואלית מובהקת לבין נימה אקספרסיבית מזוככת אשר אינה מודחקת אל מחוץ למסגרת העבודה. השליטה החמורה באמצעי הביטוי וההבעה מחד, ושילוב אלמנט הזמן והתנועה מאידך, מייצרים סיטואציה שבה האקספרסיבי חודר אל תוך המושגי, הגופני פולש אל המופשט, האישי נמהל בעקרוני.

הדס מאור אוצרת התערוכה

קטלוג התערוכה ובו הטקסט המלא יצא לאור במהלך אוגוסט 2004

פחות קריאה...