מקהלה היא אנסמבל מוזיקלי של יחידים ששרים יחד, קולות שונים שמצטרפים לקול אחד שאינו אחיד. מסורות היסטוריות של מקהלות קיימות בתרבויות רבות, ואחד מסוגי המקהלה המוקדמים ביותר המוּכּרים לתרבות המערבית הוא המקהלה היוונית. זו נוצרה למעשה במסגרת טקס דתי שחגג את מקומו של האדם ביקום – אך רובנו מכירים אותה בהופעתה המעט מאוחרת יותר, כקבוצת שחקנים־זמרים הממלאת תפקיד מרכזי בטרגדיה היוונית. כבר אז היה למקהלה כוח פוליטי, בתפקידה רב־החשיבות כמתווכת בין השחקנים לקהל, בין הדרמה האנושית החיה המתרחשת על הבמה (פרקסיס) לבין המיתוס הנצחי שבבסיס הטרגדיה. היא הדגימה ריבוי של קולות ונקודות מבט בתוך מבנה אזרחי היררכי, ושיקפה לקהל את המשמעות של היותו אזרח: הקהל צפה בשחקנים – אך בה־בעת נצפה על־ידי המקהלה שפנתה אליו ישירות, וזכר שגם הוא מהווה חלק מאותו מרחב פוליטי שבו פועלים הגיבורים.
המקהלה – קולו של המְחבר ובה־בעת גם קול העם; גוף המייצג את החוקים והסדר ובה־בעת גם מרמז על אפשרות הפרתם – מכוננת אפוא מרחב שיתופי. הקהל חוֹוה את מעשי הנפשות הפועלות באופן שיוצר אחריות ומנכיח את הזולת, לא באמצעות ייצוג אלא בדרך של הזדהות והבנה, של סולידריות. לכן אין זה פלא שמקהלות מילאו תפקיד מרכזי בהפגנות ובפעולות מחאה, בכל מקום שבו הסתמנו באחרונה תהליכים של שינוי פוליטי. בעצם ההתרחשות הפרפורמטיבית המגדירה אותן הן קוראות לסולידריות, שכן הן מתנהלות כגוף אחד אך נותנות מקום לקול היחיד בהמון. הן מדברות על התרחשויות מקומיות ספציפיות, אך קוראות לאחריות קולקטיבית שחוצה גבולות גיאוגרפיים, דתיים או אתניים. מקהלות התגלגלו בצורות שונות לאורך ההיסטוריה של תרבות המערב, ולא־פעם ניסו ליצור אחידות ולאו־דווקא לעודד ריבוי קולות דמוקרטי. מקהלות כנסייתיות שימשו כלי להתעלות דתית המעודדת ציות לחוקי הדת, ובמדינות קומוניסטיות היתה הזִמרה אמצעי חשוב להזדהוּת עם ערכי המשטר. מקהלות פועלים שימשו להעלאת המורל וליצירת "גאוות יחידה" מקצועית, שתשכיח את קשיי היומיום והפערים החברתיים. בישראל, למשל, חבורות זמר ומקהלות צבאיות טיפחו הזדהות עם ערכי הציונות, ובראשם ההקרבה למען המדינה. בה־במידה – הַחל בתיאטרון האֶפּי של ברכט ועבוֹר דרך מחזות־זמר קולנועיים – נעשה במקהלה גם שימוש המעלה על הדעת את המורכבות הרפלקסיבית של המקהלה היוונית. מקהלות כאלה מייצרות הזרה וניכור, חוצות את מישור האשליה והפנטזיה, ומבקשות צפייה ביקורתית; הן עוצרות את היומיום כדי להעלות שאלות על המצב האנושי.
בספרו רעש: הכלכלה הפוליטית של המוזיקה מבחין ז'אק אטלי שמבנים מוזיקליים הטיפוסיים לזמן ומקום מסוים – יש בהם כדי לצפות ולנבא התפתחויות היסטוריות ופוליטיות. הם לא רק משקפים את המבנים החברתיים של תקופתם, כפי שטענו לפניו תיאודור אדורנו ומקס ובר; שכן, ביחסים ההדדיים בין המבנה המוזיקלי לבין ההתרחשויות הפוליטיות, יש כדי להכריז על הבאות. בכוחם לרמוז על אופני ייצור חדשים ומשחררים, ובה־במידה להעמיד אפשרות דיסטופית, שהיא תמונת המראָה של אותה אמנציפציה.[1]
העבודות בשירת המקהלה מעמתות בין ייצוגי היחיד לבין תפיסות הקולקטיב במסורות סוציאליסטיות שונות. בחלקן ניכרים השינויים שחלו בתפיסות אלה עם קריסת הגוש הקומוניסטי וההתפכחות מאוטופיית החברה השיתופית. לצד זאת העבודות משקפות את המשבר העכשווי שחווה הקפיטליזם המערבי, שהעלה על נס את האינדיווידואליזם אך נמצא משטיח ודורס את הייחוד והיחיד בתהליך ההתפשטות הבלתי נשלטת של הגלובליזציה והעמקת הפערים הכלכליים. בשני המבנים הפוליטיים הללו כאחד – קומוניזם וקפיטליזם, על כל השונוּת ותתי־הגוונים – נוצרת מחיקת הבדלים בין היחידים המרכיבים את החברה. [2]
אם נרתום את המודל של אטלי לבחינת חזרתן של המקהלות בתרבות ובאמנות העכשווית, כתופעה המחברת את האמנותי־אסתטי עם מרחבים פוליטיים־אקטיביסטיים, נוכל לחשוב על המקהלות כמבשרות של מבנה חברתי חדש, שייוולד מן המחאות שידענו בשנים האחרונות ומן הביטויים האמנותיים שלהן; מבנה שאינו נסמך על מדינת הלאום אלא מייצר סולידריות בין לאומים שונים; מבנה שאינו קומוניסטי ואף לא קפיטליסטי, אלא מסמן קולקטיביזם מסוג חדש (כזה שמאגד יחד ואינדיווידואליות ליצירת שלם הגדול מסך חלקיו). ועם זאת, כמה מן העבודות מהדהדות את האופציה הדיסטופית, שבה אי־שוויון, פערים כלכליים ויחסי כוחות מעוותים מקשים על הסולידריות האזרחית, והמקהלה משמשת כלי לשטיפת מוח ולהקצנת פערים. בכוח הזִמרה אפשר לייצר מרחב ציבורי דמוקרטי של משא ומתן – ומנגד גם מרחב רודני של עריצוּת. [3] בעבודות ניכר אותו פוטנציאל דואלי שביסוד המקהלה: כמשקפות את הכוח הפתייני הטמון במופע של אחידות – או כמאפשרות לדמיין מבנה פוליטי חדש ודמוקרטי יותר.
לבסוף יש לציין ששיתוף הפעולה בין אמנים למקהלות הוא למעשה עבודה עם קהילות, שבכמה מן המקרים אפשר להגדירה כעבודה חברתית "השתתפותית". האמנים מעמידים פלטפורמה ליצירה, שמרכיבה נראטיב משותף מן החיבור של קולות שונים – אך לא מדובר בחוויה הרמונית אלא במשא ומתן על הבדלים, שמשקף את הקושי בכינון קהילה סולידרית המסכימה על מטרותיה. האמנים מתייחסים לתהליך היצירה ברפלקסיביות ומחצינים את תפקידם כמשקיפים, כמשתתפים או כגורם זר ומפריע.

[1] ראו:
, Fredric Jameson Introduction to Jacques Attali, The Political Economy of Music (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1985), p. 10
[2] אטלי, שם, עמ' 17 : "אף חברה מאורגנת אינה יכולה להתקיים בלי להבנות את ההבדלים שבגרעינה. אף כלכלת שוק אינה יכולה להתפתח בלי למחוק את ההבדלים הללו בייצור המוני. ההרס העצמי של הקפיטליזם טמון בסתירה זו, בעובדה שהמוזיקה מנהלת חיים מחרישים, בהיותה מכשיר של הבדל שהפך לאתר של חזרה".
[3] מעניין לציין שהטקסט של אטלי נכתב ב־ 1985 , כמה שנים לפני קריסת הגוש הקומוניסטי. מאז ספגו מדינות הגוש השפעות קפיטליסטיות, וכיום חלקן נוטה לטוטליטריות והכוח מוחזק בהן בידי קבוצות אינטרסים קטנות בעלות שאיפות לאומניות. גם בישראל, מדינה עם עבר סוציאליסטי־ אידיאליסטי, ניכרים סימנים של טוטליטריות במערך היפר־ קפיטליסטי של הפרטה.

פחות קריאה...