הזמן, כמושג תיאורטי, משמש כמושא לחקירה זה שנים רבות. במאה השבע-עשרה כתב אייזיק ניוטון, בספרו העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע (1687), כי הזמן הוא ישות אבסולוטית, היבט של המציאות האובייקטיבי המתקיים ללא תלות בתפיסתנו ומתקדם בקצב אחיד. המדע והמחשבה המודרניים הציבו מודלים מורכבים המערערים על התפיסה האובייקטיבית והליניארית של הזמן. עם זאת, הוא ממשיך למלא מקום מרכזי באופני הבנתנו את תמונת ההווה.
בחיבורו 24/7: הקפיטליזם המאוחר וסופי השינה (2013) משרטט חוקר התרבות ג'ונתן קריירי (Crary) עולם עכשווי טכנולוגי, וירטואלי, גלובלי, אינטנסיבי, קודח, חסר שקט וקשב, הדוחק הצידה את הצרכים האנושיים האלמנטריים – ובראשם זמן שינה ומנוחה – לטובת דהרתו הבלתי פוסקת של המנגנון הקפיטליסטי היצרני והצרכני. כך, אף כי הקידמה והפיתוחים הטכנולוגיים היו אמורים לשפר את איכות חיינו, בפועל אנו נדרשים לתפקוד בכל עת וישנים כעת בממוצע פחות שעות ליום מאי פעם. מחזורי הזמן הטבעיים, הנגזרים מסיבובו של כדור הארץ סביב צירו וסביב השמש, מומרים באור מלאכותי נטול גבולות בזמן. אנחנו מחוברים ללא הרף, און-ליין, לחיי העבודה והחברה, נכונים בכל עת להגיע מיידית לכל נקודה על פני הגלובוס, בטיסה או בסקייפ, ונתונים יותר ויותר לצורות שונות של שליטה ומעקב. הזמן של תקופתנו, כותב קריירי, "הוא זמן שאינו עובר עוד, מֵעֵבר לזמן-השעון".
להמשך קריאה...
תערוכות היחיד והפרויקטים המוצגים במוזיאון מביאים אל חווית ההווה המתוארת היבטים של ניכור, אירוניה, אבסורד וגעגוע. אורית בן שטרית משרטטת תמונת מציאות קדחתנית, מסויטת והזויה הנענית לצו הקיום הקפיטליסטי, באופן אירוני, באסתטיקה קונסטרוקטיביסטית שאפיינה את האוונגרד הרוסי בתקופת המהפכנות הסוציאליסטית של ראשית המאה שעברה. טליה לינק מזמינה אותנו אל חדר השינה שלה, המעוצב ברהיטי איקאה גנריים, לבנים, שם היא בוראת מתוך המסכים פרסונה מתעתעת שקיומה נמתח בין קלות ראש לביקורת נוקבת של החברה הקפיטליסטית. העבודות של אמיר נוה נותנות ביטוי לחוויית עולם פנימית וחיצונית המתאפיינת בדחיפות דחוסה, חסרת מנוח, המלווה בתנועה מתמדת בין פנטזיה לטראומה. נראה שהשאיפה למרחב של שקט ונינוחות היא לא אופציה ריאלית עבורו. לי אורפז מתבוננת במושאי התשוקה של העולם העכשווי מבעד לאמצעי המעקב הטכנולוגיים-הצבאיים שנרתמו לשירות הקפיטליזם, כמו גם מבעד לאוטופיות העבר שבבלי דעת תרמו לכינונו. רן סלוין מציג בפנינו עולם רב-ערוצי ורב-מסכי המזמן חוויית מסע ומעקב טוטלית. יוליאן רוזפלדט מתבונן בעובדים הזרים החוצים תרבויות על פני הגלובוס ובחוסר התוחלת של העשייה המתמדת שהם נידונים לה. התערוכות הקבוצתיות "מחברות פתוחות" ו"זמן אמת" מביאות אל המוזיאון קהילות יוצרים – באמנות ובטכנולוגיה – המתמודדים באמצעות חתירה למגע ישיר בחומר ולתחושת ידו של היוצר עם "המודל הבלתי-חברתי" של תרבות ה-24/7, שמתאפיינת, לדברי קריירי, ב"ביצוע מכני ובהשהיית חיים".
איה לוריא
פחות קריאה...
