בעבודותיו נועץ אדר אביעם מבט מעמיק בעיקרי אמונה, שתכופות מתייחסים אליהם כאל המובן מאליו. הוא חודר לקרבי אידיאל ההשתייכות של החברה בישראל ולתחושת הנחת הנלווית לה, ובוחן את המוסדות המקדמים הזדהות מוחלטת עם המדינה. תחושת הניכור והריחוק המכוון שמעוררות עבודותיו של האומן מאפשרת לפרק מיתוסים, נרטיבים, דמויות ועצמים שקנו להם אחיזה איתנה כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום בישראל. בהתבוננו בנושאים אלה מבעד לעדשה אירונית, מקנה להם אביעם איכות מטרידה, מקאברית וגרוטסקית, ובה בעת הוא מעצים מאוד את תכונותיהם המגוחכות.

הציורים של אביעם מעוצבים מתוך עניין ציני שמגלה האומן בסיפורי גבורה צבאית, במנטליות המאצ'ו ובאסתטיקה מקומית: "אין לי סיפורי גבורה שאני יכול לספר," הוא אומר, "וזה ממש יוצר ריקנות ותחושת החמצה. אף פעם לא קיבלתי פקודות תחת אש, אף אחד לא מת לי בידיים, אף פעם לא נשמתי בהקלה אחרי היתקלות עם אויב […] אבל ראיתי ערבי מת, וגם זה משהו. אני מקווה שזה משאיר איזשהו משקע. שהוא יופיע לי בחלומות, שאסבול משתיקות ארוכות שאין להן הסבר, שגם לי יהיה סיפור לספר."
גישה אנטי-הרואית זו, המהולה בהומור מריר ובפאתוס מכוון, היא מקורה של הביקורת המפוכחת, המעידה על חוויה של קונפליקט עמוק ושל מורת רוח.

פחות קריאה...