חייו של אבני היו קצרים – הוא היה בן 45 בלבד במותו, בשנת 1951, ועיקר פרקי אמנותו התרחשו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הרקע האמנותי של יצירתו נפרש אפוא משלהי המפנה המודרניסטי של האמנות הארץ¬¬־ישראלית ועד להתבססות ההגמוניה סביב המגמה האוניברסלית הנוטה להפשטה. על רקע זה, גיבש אבני את סגנונו ואת זהותו האמנותית כ"תפנימאי" – צייר קאמרי של פְּנים, של פָּנים ושל נופים מופנמים. אבני, לצד אמנים נוספים בני דורו, ניסח ציור מקומי חדש אשר נוצר בזיקה עמוקה למסורת האמנות הצרפתית ובהשפעת אסכולת פריז בת־זמנו. זהו נוסח המתרכז בביטוי אישי ורגשי מחד, ומתבסס על ערכים ציוריים ואמנותיים מאידך – ערכים אשר באמצעות יישומם נבנה הציור והם אוצרים בחובם את המיומנות האמנותית של הצייר ואת אווירת הציור. זאת ועוד, סגנון זה, שאומץ והותאם למקום, נתפס לא רק כשפה מודרנית ואוניברסלית, אלא גם כבעל מאפיינים "יהודיים", שבאותה העת בשלה השעה לשוב אליהם. בתוך כך, ציוריו של אבני הם אינטימיים, טעוני רגש עגמומי וכהים, ונושאיו הם תפנימים, טבע דומם, דיוקנאות ומראות של טבע קרוב. ה"תפנימאוּת" של אבני היא גם סוגה וגם אידיאה, אידיאה של ציור קרוב ושל קירוב הציור.

לצד יצירתו האמנותית, טיפח אבני את הפן הפדגוגי, של חינוך לאמנות, שאותו ראה כשליחות בעלת ערך חברתי וחשיבות תרבותית. בשנת 1936 הקים את הסטודיה, או בשמה הרשמי המלא: "הסטודיה לציור ופיסול ליד ועדת התרבות של מועצת פועלי תל אביב". הסטודיה הוקמה בחסות ההסתדרות הכללית ובזכות קשריו של אבני במפא"י, ומטרתה הייתה "לתת לתלמידיה חינוך מושלם, הלכה ומעשה, בשטח האמנות הפלסטית ולהפיץ ברבים את ההשכלה האמנותית". עד מהרה הפכה הסטודיה למוקד מרכזי בשדה האמנות התל־אביבי, ורבים מחשובי האמנים הישראלים החלו את דרכם כתלמידים בה. לאחר מותו של אבני, שונה שם הסטודיה ל"מכון אבני", הנושא את שמו עד היום.

השקפת העולם האמנותית של אבני הייתה עקבית. בתקופה מסוימת היא העניקה לו גוון מקורי ומתקדם ובתקופה שלאחריה גוון שמרני ואף מיושן. תנודה זו השפיעה עליו בימי חייו, והוסיפה להשפיע על זכר דמותו גם לאחר מותו – בהתעלמות מצד המוזיאונים, בהיעדרות מדפי ההיסטוריוגרפיה ובהשתכחות מן הזיכרון הציבורי. שבעים שנה בדיוק לאחר שנפטר, מזמנים לנו התערוכה והספר המלווה אותה הזדמנות להיכרות מחודשת עם ציוריו.

פחות קריאה...