אמנותה של פון ברנדנבורג מאתגרת את המושג "תאטרליות". היא מתייחסת בעבודותיה ל"חוק שלוש האחדויות", שנוסח בתקופת הרנסנס. החוק מבקש אחדות בזמן, במקום ובעלילה של המחזה במטרה ליצור תחושת אמינות כלפי האירועים הבימתיים. פון ברנדנבורג משתמשת בחוק זה, אך יוצקת לתוכו שיטת משחק ברכטיאנית (שיטת ההזרה שפיתח המחזאי ברטולד ברכט), שבה הדמויות אינן נטמעות באופן אותנטי בתפקידיהן. היא משלבת מוטיבים מהתאטרון הקלאסי, המייצרים עמדת צפייה תאטרלית ותחושת אמינות והזדהות, עם מוטיבים מהז'אנר האפי, האמורים להעיר את הצופה מצפייה תאטרלית מציצנית ומייצרים תחושת ניכור.
האמנית מזמינה את הצופה להתמודד עם מרכיבים מנוגדים בו בזמן: היא אינה מציגה סדרת סצנות קצרות שכל אחת חושפת נתח מציאות העומד בפני עצמו, כמו בתאטרון אפי, אלא אוסף של מחוות הקורות באותו הזמן ובאותו המקום, שנדמה כי הן סדורות בקשרי סיבה ותוצאה, אך למעשה הן חסרות קשר פנימי ברור; היא משתמשת באלמנטים סימבוליים בתפאורה, אולם בד בבד מייצרת את כל מרחב העבודה כסימבולי; השחקנים בעבודותיה משחקים באופן לא אותנטי ולא מזדהה עם הדמויות במכוון, ויחד עם זאת הצופים נדרשים לעבור במסלול פיזי, שכמו מבקש להעבירם באותו המסלול שעברו הדמויות המציגות.
כדוגמה לכך ניתן לבחון את שימושה הנרחב של האמנית בבדים כסוג של "קיר רביעי". הקיר הרביעי הוא מושג בתאטרון המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה. בניגוד לשימוש המסורתי, שבו הצופה מתבונן על מה שקורה מעבר לקיר הרביעי, פה הצופה מוצא את עצמו משני צדי הקיר, מערער בגופו על יחסי במה וקהל ועל היותו צופה או משתתף.

קורספיל, 2010, מיצב, בד צבוע, וידיאו בשחור־לבן, 10:20 דקות

העבודה מוליכה את הצופה בתוך יריעת בד עצומה, שעליה מצויר יער שחור, המסמן מקום הלקוח מסיפורי עמים סקנדינביים וצפון אירופיים אחרים. בלב ההצבה הספירלית מוקרנת עבודת הווידיאו קורספיל (משחק מקהלה). הצופים מובלים אל עבודת הווידיאו דרך היער השחור שבו ממוקמות הדמויות. במחזה מוצגת משפחה – שלוש נשים, שני גברים ומקהלה, כמו בתאטרון יווני.
בווידיאו מופיעה המשפחה על חלקה ביער המסמנת את מקומה הדמיוני של במה. המשפחה עסוקה בבילוי ישנוני ובעיסוק בחפצים סימבוליים, למשל בניסיון להתיר קשר של חוטים. הבילוי מופרע כאשר מגיע בחור צעיר, "הנודד" (The Wonderer), המהווה דמות אנטגוניסטית במחזה וגורם למפנה מסוים בעלילה. הטקסט, שנכתב על ידי האמנית כמו גם המוזיקה, מציג משפטים הדנים באופן לא מובהק בקשר שבין אמת ובדיה, בין מקריות לדטרמיניזם, תוך כדי קפיצה בין זמני דיבור שונים.

הסיטואציה הקצרה מתארת שיחה בין הדמויות, שיחה המורכבת מאסופת משפטים המתחברים זה לזה באופן חלקי בלבד. כל הטקסטים בעבודה נאמרים בקולה של המקהלה, גם כשהם יוצאים מגרונה של אחת הדמויות. למעשה פון ברנדנברג מאחידה את כל קולות המשתתפים לקול אחד שהוא ריבוי.

המקהלה בתפקידה המסורתי ייצגה הן את המסַפר והן את קהילת האזרחים. במובן זה היא מציגה בבואה של קבוצה. על אף תפקידה המסורתי של המקהלה כקול המוסָר הפדגוגי, ניתן לבחון אותה גם ככזו המייצרת רגע משותף המוביל למודעות חברתית. פון ברנדנבורג מבטלת את הקולות הפרטיים של כל שחקן ומייצרת קול אחד, קולקטיבי, היוצא מגרונם של כל המשתתפים. כפי שחנה ארנדט מציעה בספרה "על המצב האנושי" לבחון את האירוע הפוליטי כמקום שבו נערכת התקבצות חברתית. מצב זה, היא אומרת, מאפשר "לראות את האחדות שבגיוון".
באדיבות ארט קונספט, פריז

מירורסונג 1+2, 2012, וידיאו דו־ערוצי בשחור־לבן, 7:00 דקות
בד יהלומים, 2011, שני בדי טלאים, 500X350X2 ס"מ

המיצב מירורסונג (שיר מראה) מורכב משתי עבודות: בדים הנקראים "יהלומים" על שום צורת הטלאים שתפרה האמנית בהם ועבודת הווידיאו מירורסונג, אשר צולמה פעמיים, פעם אחת מבעד להשתקפות מראה. האמנית מוליכה את הצופה במסלול מתעתע, שכיווּן התנועה בו אינו ברור. במסלול נראים לכאורה שני בדים זהים ושני סרטים זהים, אולם הצופה יכול להבחין בכך שלמעשה אין הם זהים, אף שאינו יכול לאתר בדיוק את השונות. בכך העבודה מייצרת תחושה של דֶה ז'ה ווּ, של "כבר נראה", תחושה של היכרות מוחלטת עם המצב המתקיים בהווה בלי זיכרון ברור מן העבר.

גם בעבודה זו משתמשת פון ברדנבורג בחפצים סימבוליים, כמו קלפי משחק המזל שבהם משחקות הדמויות. הדמויות הנוכחות בסיטואציה המשחקית מדברות כולן בקול שירתה של האמנית, בטקסט בעל היפוכים רבים, שמתקיימים בו משחקי תפקידים, תפיסות זמן שונות, הפכים מרחביים ואף מודעות של הדמויות להיותן חלק מסרט. הטקסט החידתי נתון לפרשנויות אישיות ומהרהר בשאלות הנוגעות לתפקידי המפתח בחיינו, כמו גם בשאלות לגבי תפקידם של הצופים בעבודה.

השחקנים אינם נטמעים בדמויות שאותן הם משחקים ואף מסיטים את הצופה מחוויית הצפייה בהזכירם לצופים שהם משחקים בסרט שחור־לבן, שהכול פסאדה, וכן שתמיד רצוי לתעתע כשאפשר.
באדיבות האמנית, גלריה פילאר קורייאס, לונדון ואוסף B.P.S.22

דר בריף, 2004, וידיאו תלת־ערוצי בשחור־לבן, 2:30 דקות

העבודה דר בריף (המכתב) מורכבת מקולאז' של הקרנות וידיאו, והיא המוקדמת ביותר מבין העבודות המוצגות בתערוכה והמזוהה ביותר עם ז'אנר התאטרון. בעבודה אנו רואים טאבלו ויוונט (Tableau Vivant), תמונה חיה, שבה אוסף של דמויות עומדות דומם במגוון תנוחות וביניהן עובר מניע אחד הגורם להתפתחות העלילה – המכתב. בעבודה אין נרטיב אחד ברור, אלא אוסף של תנועות ותנוחות הפתוחות לפרשנותו של המתבונן.

אפשר להגיד שבאופן מסורתי הטאבלו ויוונטס, התמונות החיות, הן הניכוס הגופני והפיזי של תולדות האמנות. אולם בעבודתה זו על פי שהתמונות עוסקות בניכוס ובחיקוי של מחוות ידועות, אולה פון ברנדנבורג שוברת את עמדת הריחוק האסתטי שלנו כצופים. בעוד הדמויות מישירות אלינו מבט ואנו צופים בהן באופן תאטרלי ומרוחק, המכתב מתפקד כחפץ סימבולי, מייצר מתח וחוסר הבנה של הסיטואציה, ובכך מושך את הצופים מעמדתם המנותקת. האמנית מייצרת את המכתב כ־"MacGuffin" (מונח שטבע אלפרד היצ'קוק) – אלמנט קולנועי התופס את תשומת לב הצופים, מניע את העלילה ואף עשוי לתפקד כסכנה הממשמשת ובאה או כסיבה ליצירת מתח שהקהל אינו מודע לה. כמו בעבודתה קורספיל, המוצגת בתערוכה, אשר בה "הנודד" מהווה גורם המייצר סכנה או מתח שסיבתם אינה ברורה לצופים, כך המכתב בעבודה זו משמש כקטליזטור להנעת הנרטיב וליצירת נעלם במשוואה הסיפורית.

באדיבות גלריה פרודוצנטן, המבורג

פחות קריאה...