כבר בשנות השישים המאוחרות, במקביל לסלילת דרכו האקדמית כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, החל מיכאל אדלר לאסוף אמנות ישראלית. המניע הראשוני היה איסוף אמנות ישראלית, המבטאת את רוח הארץ על נופיה הייחודיים, תוך שימת דגש על הנופים המנטליים שאותם ביקש לקחת עמו לארצות הברית. נקודת מפנה בגישתו לאמנות הישראלית אירעה במפגש שלו עם הגלריסטית ברטה אורדנג, בזכותה התוודע לראשונה לאמנים ישראליים פוסט-מינימליסטיים ומושגיים. בעבודתם מצא אדלר הד לחשיבה לוגית ולנושאים פילוסופים, שהעסיקו אותו מאז ומתמיד כפרופסור לכלכלה. הקִרבה הרעיונית והעניין הגדול שמצא בעבודות אלו הובילו לדיאלוג פורה, המתנהל זה למעלה משלושים שנה בין אדלר לבין האמנים. שיח זה אִפשר לאדלר לשמר ואף לחזק את זיקתו לא רק לאמנות, אלא גם, במובן מסוים, לישראל.

אריה ארוך, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על בד, 1966

בני אפרת, טווח האפשרויות, סדרה של שישה הדפסי משי, 1974

יהושע נוישטיין, טקטוני, צבע אקרילי על נייר קרוע, 1973

פנחס כהן גן, מסדרת "אלסקה", טכניקה מעורבת על נייר אריזה חום, 1973