אורי ליפשיץ ( 2011-1936) וירטואוז שעסק בציור, פיסול, תחריט, קולאז' ורישום, הוא מהאמנים הבולטים והמוכשרים שפעלו בארץ. הוא גם אחד האמנים היותר שנויים במחלוקת. שם התערוכה מבקש לכוון להתבוננות באיש ובאמן ליפשיץ; לבחינת הדמות האנושית המופיעה ביצירתו; ולראיית כל אלה בהקשר תרבותי וחברתי. במשך שישה עשורים, החל בשנות השישים למאה העשרים, העמיד ליפשיץ קורפוס יצירתי רחב, מגוון ומאתגר. הוא לקח חלק בתחנות מרכזיות של האמנות והתרבות בארץ: השתתף בתערוכה האחרונה של "אופקים חדשים", בקבוצת הצעירים שסימנה את המגמות החדשות באמנות, לצד משה קופפרמן, 10+רפי לביא ויגאל תומרקין; היה חבר בקבוצת האוונגרדית; יוצג על ידי גלריה גורדון, תל־אביב; ); והציג 1969ייצג את ישראל בביאנלה בסאו־פאולו ( במוזיאונים בניו־יורק, בריסל, לונדון, אמסטרדם ועוד. שמו של ליפשיץ נישא גם מחוץ למעגלים המקצועיים של שדה האמנות הפלסטית. הוא היה הצבר, הקיבוצניק, הצנחן שהשתתף בקרב על המתלה . הוא נמנה עם אנשי הבוהמה התל־אביבית, 1956ב־ ישב ב"כסית", כיכב במדורי החברה בעיתונות וחבר לאנשי האליטה הצבאית והעסקית. עיון מחודש ב"תיק ליפשיץ" לא רק ְמַזמן אתגר אמנותי אלא גם מעלה שאלות במישור תרבותי, חברתי ואתי רחב. בעבודתו ובחייו מסתמנים פערים בקונספציות, בפוליטיקת הזהויות, באופני ביטוי מקובלים ובתפיסות באשר למקומו ולמעמדו של האמן כפי שהתגבשו בחלוף הזמן בחברה הישראלית. התבוננות בהתנהלותו המורכבת של ליפשיץ מגלה אמן כריזמטי, מוכשר, מצליח, דומיננטי, אגוצנטרי, שהוא גם דמות של אנטי־גיבור דחוי וגם פרובוקטור חסר רסן, איש מדון משתלח, בוטה וגס, דעתן שסותר את עצמו, חסר סובלנות לאחרים ולחלשים, שוביניסט ושתיין; פרא־אדם מלא קסם אישי.