בתערוכה זו הגדיל האמן את האקווריום ואת יציקות המתכת לממדים שמעולם לא ניסה קודם לכן, בהתאם לממדי חלונות המוזיאון. ומתוך מבחר רחב של גידולים הוא בחר להתמקד בגידול צר וספציפי האופייני יותר למוזיאון טבע מודרני.
שפירא מבצע מעין פירוק טקסונומי חדש של ממלכת הדומם, כקריצה לתמורות הרבות שחלו בממלכות החי והצומח ומה שביניהן (פטריות, אצות) מאז תקופת ההשכלה ועד היום. האמן טוען את הטענה הפיקטיבית כי יצר זן חדש של גידולים דוממים, בניסיון לפרוט על מיתר הסקרנות שבגילוי 'האחר האקזוטי', הלא ידוע. מובן שלטענה כזו כמעט לא ייתכן קיום בעולמנו כעת, שבו הלא נודע מקבל מיד מענה מוסכם בלחיצת כפתור. הטענה נותרת להדהד רק כשריד של חדר פלאות.

בדומה לחדרי הפלאות, שביקשו להכניס אל קרבם את המופלא שבטבע בדגש על אוספים של חרקים, של בעלי חיים משומרים בפורמלין ושל פוחלצי עופות ויונקים, כך גם עבודת המיצב מתרפקת על יופיו של הגידול, המאזכר בצורתו צמח טבעי. אלא שהטבעי הוא למעשה אי־אורגני, גידול המטשטש את טיבו הנובע מחומר מתכתי דומם. ההבניה של סביבות אקולוגיות מלאכותיות מערערת על הדיכוטומיה של טבעי ומלאכותי ופותחת פתח לאפשרויות נוספות.

פחות קריאה...