הבחירה בשקיעה, שהפכה זה כבר לסמל ריק, היא דוגמה בולטת לסימולקרה. הסימולקרה, לפי בודריאר, היא בסיסו של הסדר הסמיוטי החדש שמשתלט על התרבות המערבית. השקיעה כדימוי רומנטי כיכבה כה הרבה בעולם הפרסום והקולנוע, עד כי המטפורה של הרגע הנשגב בטבע, על שפעת צבעיו, כבר מצויה מעבר להבדל שבין הממשי למדומה. ריבוי השקיעות הופך אותן לפוסטר, לקיטש, לשטחי, למלאכותי. הבחירה בדימוי של השקיעה אולי מכוונת לכך שעולמנו העכשווי לא מאפשר עוד קיומן של 'פלאות', ושאת אלה יש לחפש בדמיון פנימה ולא בעולם שבחוץ.

כמו הנסיך הקטן של דה סנט אכזופרי, שיכול לראות שקיעה מהכוכב הקטן שלו בכל רגע נתון על ידי התקת כיסאו למרחק של כמה צעדים, כך מציגה עבודת הווידיאו מצבור של שקיעות ממקומות שונים ומזמנים שונים לכדי רגע אחד ארוך ומרוכז.

"יום אחד", אמרת לי, "ראיתי את השקיעה ארבעים ושלוש פעמים!"
ואחר-כך הוספת:
"אתה יודע… כאשר מישהו מאד עצוב… הוא אוהב את השקיעות…"
"היית עצוב, אם כך", שאלתי, "ביום של ארבעים ושלוש השקיעות?"
אבל הנסיך הקטן לא ענה.
– אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן

פחות קריאה...