הפסלים שעל המשטח הם מעשה מרכבה היברידי, מתיכים זה לזה חלקים שבורים ומנופצים של אלמנטים הלקוחים משדות וזמנים שונים. נזהה בהם מבחנות לזיקוק נוזלים; מבנים מיקרוסקופיים של גבישי קרח ומינרלים הנטולים ממעבדת ביולוגיה; שברי כלים מתוך ויטרינה של סלון מגורים, העשויים זכוכית, פולימרים, פלסטיק וקריסטל, שחלקם נופחו ועוצבו ביד, חלקם חפצים מן המוכן וחלקם תוצר של הדפסת תלת־ממד; מלחים ואבקות הזיה מנצנצות. אבל בעיקר, נחוש את הסירוב של כל אלו להתקבע בנרטיב הגיוני, אחדותי ומאורגן.
חלל התערוכה הפנימי הופך למרחב אלכימי המפיח לרגע חיים ויופי בפרפר מכאני, שנמשך כמכושף אל האור המפתה, נלכד וקפא בו מחדש, וכך מימש את ייעודו הטרנספורמטיבי ואת גורלו הטרגי הידוע מראש. בקצה המבנה תלויות בזו אחר זו, בשורה, חמש חליפות לבנות וגדולות מבד מבריק, הצלבה בין חלוקי מדענים וחליפות חגיגיות של שרי־טקס מסתוריים במסדר רוחני־אזוטרי. חמש החליפות מהדהדות את חמשת האצבעות של פסל היד הלבנה הממוקם בקצה החלל. האם זו ידו של הבורא? על פרק היד משורטט מחומש חסר, שצורתו גבישית. ניתן הסימן: זהו זמן הגביש.
בן משה רואה בגבישים תאונות טהורות שיוצרות סדר בתוך התוהו ובוהו של היצירה. הם התקיימו כאן הרבה לפנינו וימשיכו להתקיים זמן רב אחרי שנעזוב את המקום הזה –"עדעולם", כשם התערוכה.
התערוכה כוללת חלל נוסף, ובו הצבה של מזרוני ספוג הנדמים לפסלי רצפה רכים היוצרים מעגל. במרכזו ניצב פסל זכוכית קינטי, שפעולתו החוזרת מפיקה סאונד מדיטטיבי. על המזרונים מודפסים דימויים הנראים ככתמי רורשאך קליידוסקופיים, שמקורם בעיבוד ממוחשב של תצלומים של כנפי פרפרים. מי מהמבקרים שמוכן לחצות את הקווים, מוזמן לשכב על המזרונים (בזהירות הנדרשת) ולהתמסר לזמן הגביש.
התערוכה בחסות ידידי המוזיאון ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.
פחות קריאה...
