הבונקרים הבנויים כמבני בטון ופזורים ברחבי גרמניה, שרידים מתקופת מלחמת העולם השנייה, עוררו את סקרנותה של אלה ליטביץ, המתגוררת בברלין. חלק מהבונקרים הגדולים הוסבו לאחר המלחמה למגורים או לשימוש אחר, וחלקם, בפרט הבונקרים שיועדו לגונן על אדם יחיד, נותרו ללא שימוש כצלקות בנוף. הבונקרים נבנו בתקופת המלחמה בעיקר לצורכי הגנה על אנשי מפתח בתפעול מערכות אסטרטגיות, כגון תחנות כוח ומסילות רכבת, בעתות תקיפה אווירית.
הבונקרים הרבים, שנותרו על תילם ברחבי גרמניה, מהווים אתגר בנוף האורבני העכשווי. העבודה ״ללא כותרת (Blind)״ משקפת קושי זה, כאשר הבונקר המוצג בה מאזכר פעולת תריס החוסם את הנוף העומד מאחוריו. מבני הבונקרים ליחיד מסמנים עבור האמנית את המתח הקיים בין הפרט ובין החלל סביבו בזמן קיצון, מעין היטמעות של גוף האדם בשריון המגן עליו. העיסוק של אלה ליטביץ בנושא קיבל את השראתו במידה מסוימת מן הרעיון של התיאורטיקן והארכיטקט הצרפתי פול ויריליו שהתפרסם לראשונה ב־1975: "אם אדם אינו זקוק למכונה כדי לחיות בסביבתו הטבעית, הוא יהיה זקוק לה כדי לחיות בסביבה עוינת. במהלך קרב לא ניתן להמשיך ולהתגורר כבעבר על פני השטח, וכל תנועה, גם הפשוטה ביותר, הופכת לבלתי אפשרית. המגבלה יצרה שינוי בביגוד – מדים, ובמגורים – בונקר."1 לפי התיאוריה של ויריליו, הזיקה בין בגד (Habit) למגורים (Habitat) הדוקה במיוחד. מודל הבונקר המוקטן, ״ללא כותרת (Structure T)״, נגזר ממבנה שקיים עד היום בברלין ונקרא Schwerbelastungskörper, שמשמעותו "מבנה ההכבדה". מבנה זה נבנה ב־1941 כניסיון לבדוק את עמידות הקרקע תחת משא כבד במסגרת תכנית העל ל"בירת העולם גרמאניה" של אדריכל החזון הנאצי, אלברט שפר. הכוונה הייתה לבנות במקום קשת ניצחון ענקית שתייצג את עוצמת הרייך השלישי. האובייקט בעבודתה של ליטביץ הוא דגם מוקטן פי מאה מהמבנה המקורי העצום (במשקל 12,000 טונות, בקוטר 21 מ', גובה 14 מ' מעל האדמה ועומק 18 מ' מתחת האדמה). לאחר המלחמה לא ניתן היה להרוס את המבנה מחשש לפגיעה בסביבה האורבנית שבה הוא מוצב; הוא הוכרז אפוא כמבנה היסטורי ומשמש עדות לתכניות האורבניות המגלומניות של המשטר הנאצי. עבודת הווידיאו ללא כותרת (Conversion) ממחישה את העוצמות המופעלות בניסיון למחות את זיכרון מבני הבטון המונוליתיים הללו מעל פני האדמה.

ההתייחסות לאתגרים האורבניים העומדים בפני גרמניה העכשווית מעלה סוגיות של שימור, הריסה או הסבה של שרידי המלחמה. הבונקרים, כאות קלון מהעבר, מאפשרים לאמנית לבחון את התמודדותה של החברה הגרמנית עם זיכרונותיה ועם עברה, המסרבים גם הם להיעלם מעל ומתחת לפני השטח.
המיצב "What there is / What is there?" מורכב ממספר עבודות השואבות את השראתן מחפירות ארכיאולוגיות שהחלו בשנת 2012 ב'פארק טמפלהוף החופשי' (Tempelhofer Freiheit), מתחם בדרום ברלין שתפקד כנמל התעופה טמפלהוף בשנים 1923- 2008: צלילים וקולות שהופקו משבר תקליט ויניל, סריקה מוגדלת של הנגטיב היחידי שהתגלה בחפירות ועליו שאריות אמולסיה, כרזות של תצלום מוגדל של פסל העיט האימפריאלי שנמצא בארכיון נמל התעופה טמפלהוף (BFG-Bestand Archiv Flughafen Tempelhof) ו־34 הדפסות תלת־ממדיות שנסרקו מפריטים ארכיאולוגיים.

נמל התעופה טמפלהוף נפתח ב־1923 והיה אחד הראשונים בעולם. ב־1939 הוא תוכנן בשנית כחלק מתכנית הבנייה מחדש של 'בירת העולם גרמאניה' על ידי האדריכל הראשי של הרייך השלישי, אלברט שפר, ויועד להיות שער הכניסה לאירופה כולה. הטרמינל של הנמל החדש והמורחב, Zentralflughafen Tempelhof, נודע בזמנו כמבנה הגדול ביותר בעולם כשהוא הולם בסגנונו את אופיו המונומנטליסטי-פשיסטי.
פרק אפל בהיסטוריה של המקום קשור להקמתו של מחנה 'קולומביה', מחנה הריכוז הראשון בגרמניה הנאצית, בשטח שדה התעופה טמפלהוף. בשנים 1933-1936 שימש המחנה כבית ספר להדרכה לעינויים עבור מפקדי ה־SS העתידיים, ובשנים 1940-1944 שימש שדה התעופה הצבאי שהוקם במתחם טמפלהוף כמחנה עבודה בכפייה, שבו העבידו יצרנית המטוסים ווזרפלוּג וחברת התעופה לופטהנזה רבבות אסירים בייצור מטוסי קרב. באפריל 1945 נכבש נמל התעופה על ידי הצבא האדום. לוחמיו ניסו לפרוץ למרתפי הטרמינל במטרה לחשוף את הארכיון הסודי של הוורמאכט, אולם בעקבות ניסיונם פרצה שריפה, וזו כילתה את תכולת הארכיון כליל. כמה חודשים לאחר מכן, הועבר השדה לידי צבא ארה"ב, אשר במשך עשרות שנים, עד 1993, עשה בו שימוש צבאי.
מפתח לקריאת המיצב שלפנינו נמצא בתצלום של פסל של העיט מ־1962 שצולם על ידי האמריקנים. בתצלום זה נראים חיילי הצבא האמריקני מפרקים את הפסל הטעון שהיתמר בראש שדה התעופה טמפלהוף מאז 1940. העיט, ששימש כסמל מיתולוגי של כוח וניצחון באירופה עוד מימי האימפריה הרומית הקדושה, אומץ על יד היטלר והרייך השלישי. בפסל הנאצי אוחז העיט זר דפנה וצלב קרס בין טפריו וראשו הוסב שמאלה. כשעבר נמל התעופה לידי האמריקנים הם ערכו התאמות בפסל – צבעו את ראשו בלבן, כיסו את צלב הקרס בסמל של ארה"ב, ובכך הפכו אותו לסמלם שלהם בדמותו של העיטם לבן הראש האמריקאי. ב־1962 הופרד ראש הפסל מגופו, הראש נשלח לארה"ב והגוף נזרק. בשנת 1985 הוחזר ראש הפסל לברלין כמחווה לגרמניה, וכיום הוא מוצב מחדש מול בניין הטרמינל הראשי של טמפלהוף. בעבודתה של אלה ליטביץ נראה בכרזה הימנית את הגרסה המקורית של פסל העיט המפנה ראשו שמאלה כפי שהיה מוצב בתקופה הנאצית,
ובכרזה השמאלית הפכה האמנית את כיוון הדימוי. מבטו של העיט מופנה לימין, ובכך החזירה אותו למעשה לצורתו המקורית והעיט שב לסמל את התרבות הגרמנית בטרם שלטון הרייך ולאחריו. האמנית אלה ליטביץ התלוותה למשלחת הארכיאולוגים והחוקרים של סוזאן פולוק וריינהארד בּרנבּק באזור מחנות העבודה בכפייה בטמפלהוף. מטרות המחקר הארכיאולוגי הפורנזי כפי שהוגדרו על ידי פולוק וברנבאק היו להעלות את המודעות לטרור והדיכוי הנאצי שהתרחשו בנמל התעופה באמצעות "חשיפת האספקטים היום־יומיים של האסירים במחנות, החל בנוהגי האכילה והשמירה על ההיגיינה האישית וכלה בקיום קשרים (אם בכלל) עם המשפחות והקהילות שאליהן השתייכו." בחפירות התגלו אובייקטים ממספר תקופות: מהתקופה שלפני הקמתו של נמל התעופה המקורי כשהמקום תפקד כבית קברות ממלחמת העולם הראשונה, מתקופת שדה התעופה הצבאי, מתקופת מחנות העבודה ומתקופת שלטונם של האמריקנים במתחם. האנתרופולוגית מאריה תרזה שטארצמן טוענת שעצם המחסור בממצאים ארכיאולוגיים מתקופות מסוימות הוא עדות בפני עצמה, ובמילותיה: "חקירה ארכיאולוגית של השרידים שנותרו מתקופת השואה מאפשרת לנו להביע היעדרות, אובדן ושתיקה היסטורית." האמנית בחרה כמה אובייקטים שהוצאו מן האדמה, סרקה אותם והדפיסה בטכניקת תלת־ממד. הבחירות נעשו בשימת דגש על אובייקטים אישיים ותרבותיים מהתקופות השונות.
הפער בין הביטוי "מה שיש" ובין השאלה "מה יש שם?" בשם הפרויקט מצביע על ההבדל בין קיום של אובייקט ובין מה שהוא מייצג. גם הטכניקה שבה משתמשת האמנית מעלה בין היתר את סוגיית הפער בין מקור להעתק, בין מקור לתרגום שלו, שכן טכנולוגיית הסריקות התלת־ממדיות אמנם מתרגמת באופן כמעט מושלם את האובייקט ה'אמתי', אולם אחידות החומר משטיחה את ההיררכיה בין האובייקטים: כך למשל מקבלים עצם משלד של אדם וסכו"ם חד־ פעמי חזות דומה. האובייקטים שנמצאו בחפירות נראים לכאורה בנאליים ושכפולם באמצעות טכנולוגיה מתקדמת מעמעמת אף יותר את עברו הקשה של המקום.
כדי לחזור להיסטוריה של המקום, ליטביץ משתמשת באוסף של סמלים איקוניים הן בתוכנם והן באופן הצגתם. כך העיט הוויימארי המתנוסס על מה שנראה במבט ראשון כדגלי ראווה צבאיים, מדפי האובייקטים המהדהדים פרקטיקות ארכיאולוגיות ומנכיח את תהליך החיפוש של האמנית אחר ה"אמת", תהליך שכמו נותן מענה לאותם ארכיונים שנמחו במהלך האירועים ההיסטוריים ומחייה את סיפורם: הדימוי האחרון שהוגדל ומוסגר והצלילים שנותרו ונוצקו מחדש לתקליט. במיצב What there is / What is there? ליטביץ כמו מקפיאה עדויות וחושפת באמצעות עוצמתם המנוונת את עברו הנורא של פארק פסטורלי שוקק בלבה של ברלין.

[1] Paul Virilio, Bunker Archeology, NY: Princeton .Architectural Press, 1994, p. 41

פחות קריאה...