הפסל קן עשוי חומרים אורגניים. האמנית עמלה על ליפוף ענפים שליקטה ועל שזירתם זה בזה באופן חוזר ונשנה, עד שיסתירו את הריק. בטכניקות הפשוטות והפרימיטיביות של ליקוט הענפים ויצירת הקן משחזרת האמנית אינסטינקט חייתי. הקן נבנה כמטאפורה לבית, לרחם, למחסה, אך נועד להישאר ריק, חסר, ושאיפת ההתמלאות הטמונה בו אינה יכולה להתגשם. למרות ההבטחה הגלומה ביצירת הקן כיצירת מקום בטוח ומחבק לגוזל, הקן מנותק לחלוטין מהמציאות שאמור היה להתקיים בה, צורתו וממדיו הגדולים מדי הופכים אותו לזר ומאיים ואין בו כדי להציע נחמה ממשית.

בעבודת הווידיאו, במקום בו המלח ישן בגופים, היא, המצלמה יוצרת דימוי המתפקד כתמונת סטילס נעה ובכך פותחת פתח לעולם המתקיים בתווך שבין המציאותי־הממשי־הקיים לבין הפנטסטי. גם בעבודה זו מתקיימת שאיפה לחזור אל עולם אחר, שאיפת החזרה אל הטבע, אבל האדם אינו יודע את מקומו בעולם ולוקה בהיבריס. כמו בסיפורו של איקרוס מהמיתולוגיה היוונית המתאר כיצד הוא בונה לעצמו כנפיים מנוצות ושעווה ומנסה לעוף בסיוען כמו ציפור, הווידיאו מתאר אישה־ציפור שאיננה מצליחה לעוף. כנפי השקנאי של האישה, להבדיל מאלו של איקרוס, שאולות, משומרות, מתות, אך נושאות חזות חיה.
הרצון לצאת מתוך הגוף האנושי על מגבלותיו מכיל בתוכו את אי האפשרות, את הקריסה, את התקיעות, שדווקא בהן מתגשמת אפשרות של קרבה והשהייה בין זמן המציאות לזמן הדימוי.

פחות קריאה...