תערוכה זו היא פרק ראשון במחווה כפולה של שתי תערוכות שמוקדשות ליצירתו של שמיר, המותחות ציר בין מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, כפר-יהושע והמשכן לאמנות עין חרוד (שם תיפתח במאי 2020 התערוכה "גבולות", המתמקדת בציורי הנוף של האמן). הציר המשותף לשלושת היישובים נקבע לראשונה בזכות פועלו של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן (1958-1887), שתכנן בשנות העשרים של המאה העשרים את הרצליה, כפר-יהושע ועין חרוד ברוח הרעיונות האידיליים של "עיר גנים", שבתוכה פועלת הקהילה במרחב שיתופי של עבודה ותרבות.

בני דורם של הורי הצייר, חנה והלל שמיר, הלכו בתלם והגשימו בגופם את הייעוד החקלאי והקהילתי שבראו עבורם הוריהם, מייסדי כפר-יהושע. שמיר, בניגוד להם, בחר תחילה לפעול כאמן מחוץ למעגלי הכפר. אך מקץ שנים שב אליו, לעבוד בסטודיו הממוקם בקצה המשק המשפחתי. הוא חוזר אל עבודת האדמה דרך הבדים. נפילי העמק מתועדים כעת, בזקנתם, כאינדיווידואלים– וההתבוננות בהם מייצרת מבט מורכב וטעון, שיש בו הערכה וכבוד אך גם פיקחון ומודעות לשחיקת דמותם אחרי שנים של התמודדות עם שגרת החיים ומאבק באדמה, בחום, בבירוקרטיה ובשינויים שחלו בסדרי העדיפויות הלאומיים והאישיים של דור הבנים.

העיסוק החוזר באותו מודל ואתוס מאפשר את ביסוסו של זמן משותף לצייר ולמושאי ציורו. בה בעת, חזרתיות זו מדגימה הן את כוחה והן את חולשתה של האמנות, השואפת לשוב ולאחוז להרף עין במה שהוא בר-חלוף. מבטו של הצייר, כמו זה של אורפאוס שירד אל השאול בניסיון להשיב משם את אורידיקה אהובתו, מעניק אשרור לקיום שהיה ולרעיונותיו כמו גם לנוכחותו כרוח רפאים בהווה.

פחות קריאה...