מסורת סידורי הפרחים מבקשת להעצים את החיבור אל הטבע ואל האלוהי: בעת סידור הקומפוזיציה יש לתת את הדעת לבחירת הצמחים המסוימים, לחיבורים ביניהם, לעלווה, לגבעול, לפרח, לאורך, לעובי, לכמות, לצבעים, לצורת ההצבה בכלי, לצבע הכלי, לגודלו ולחומר שממנו הוא עשוי, ליחס בינו לבין סידור הפרחים… ובאמצעות תורה זו יש לפתח רגישות ליופי ולהרמוניה.

התצלומים, באמצעות הדיאלוג החומרי והנפשי, מהווים הוכחה לזמן שחלף. בדומה לדימויי הפרחים שהיו נהוגים בתקופת הבארוק בצפון אירופה, גם כאן נעלמת תפיסת היופי הראשונית במבט שני מעמיק. אט־אט מוצאות להן ביטוי התולעה, הנבילה והקמילה. אף על פי שהתצלומים מתכתבים עם מסורת ציורי הטבע הדומם, חסר בהם הפאתוס של הקומפוזיציות המקוריות. היעדר הפאתוס נובע מן השימוש בבקבוקי שתייה ריקים כאגרטלים ובשילובם של צמחים עשויים פלסטיק ומיני ירקות שורש (בצל, בטטה) מונבטים.

מוטיב ה'ממנטו מורי' (זכור את רגע המוות), שהיה נוכח גם בחדרי הפלאות ההיסטוריים, לא מאפשר לשכוח את איכותו האוניברסלית של המוות, הרגע שיגיע לבטח אך בינתיים עלום־שם, חסר פרטים הנוגעים לזמן, למקום ולאופן הגסיסה. ואולי משום כך, דווקא בהיצמדות לפרקטיקה יום־יומית, מצליחה להתממש התשוקה לחיי נצח.

פחות קריאה...