נקודת המוצא של רבים מהפרויקטים המוצגים הייתה מפגש ממגנט עם דימוי משמעותי, כגון תצלום דיוקן של אישה בספר ישן, או עם סיפור חיים ויצירה. מפגשים טעונים אלו הובילו את היוצרות ואת האוצרות המעורבות למסעות מחקריים־אמנותיים ממושכים, שכללו פעמים רבות מחקר בארכיונים ובספריות, קיום ראיונות והפעלת מהלכי בילוש בעקבות תצלומים ישנים, קטעי עיתונות ושברי מידע. הצורך לפתוח את ה"קופסה השחורה", לגלות, לפענח ולספר את הסיפור הגנוז קורא תיגר על מיתוס קללת פנדורה, שפתחה את התיבה למרות האיסור; הוא מחולל היפוך משמעות ומעמיד אותה באור חיובי, כאישה־חוקרת המבקשת להאיר את הפינות האפלות ואינה נרתעת מלרדת לשורש האמת. ציר מחבר נוסף בין הפרויקטים הוא התייצבותם המאתגרת מול שנים של ייצוג מחפצן או אידיאלי של הגוף הנשי, שהצמיח דימוי מושטח ודה־הומניזציה. חשיפת הגוף או נוכחותו בתערוכות אנלוגית במידה רבה לחשיפת היבטים נפשיים, אינטלקטואליים ואירוטיים מורכבים בקיום הנשי. מסעותיהן של כל האמניות בעקבות נשים שונות מהן גם הפגישו אותן, כמתבקש – לא פעם באופן פרדוקסלי – עם סוג של דיוקן עצמי.

בכניסה למוזיאון, על קיר הבטון, מוצגות חמש עבודות של טליה סידי, לציון עשור לפטירתה, ומרמזות על מסע שנקטע באבחה. מיכל היימן, המציגה באולם הגדול, מבקשת לבחון את תנאי האפשרות הפוליטיים, התרבותיים, המגדריים והפסיכולוגיים של "שיבה", באמצעות שיבה אל נשים שצולמו בשנות ה־ 50 למאה ה־ 19 בעת שהיו מאושפזות ב"מקלט למשוגעים" בלונדון. היא נוקטת שלל אסטרטגיות למימוש משימתה, בהן יצירת קהילה הכוללת עשרות נשים הלבושות בשמלת בית המשוגעים, מ־ 1855 ועד 2017 , או קיום מפגשים יחידניים עם המבקרים בתערוכה על מנת שיוכלו לייעץ ולסייע בידה. פרויקט הווידיאו המורכב של הילה בן ארי, באוצרות טל יחס, מתכתב עם שפת התנועה של הכוריאוגרפית הישראלית הדה אורן ( 2008-1935 ) דרך דימויים המעמידים את הגוף (הנשי, לרוב) במצבים פיזיים מאומצים, על קצה גבול היכולת. התערוכה כוללת גם תצוגה של חומרי ארכיון ומידע על הכוריאוגרפית, המוצגת במפלס הפרוזדור התחתון. רונית פורת יוצאת עם האוצרת אורית בולגרו למסע בעקבות לישן נוימן, נערה בת 16 , שב־ 1931 נשפטה למאסר בברלין בעוון רציחתו של פריץ אולבריך, שען שנהג לפתות נערות תמימות, בהן היא עצמה, ולצלמן בפוזות אירוטיות בחדר האחורי בחנותו.
האוצרת גליה בר אור, החוקרת זה שנים את הנתיבים הלא מוכרים בנרטיב ההיסטורי של האמנות הישראלית, מציגה את האמנית והמשוררת מרים חלפי ( 1917 לערך – 2002 ), שפסליה, בניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים באותה התקופה, אינטימיים ואין בהם אלימות. תערוכתה של היוצרת מורן שוב מזמינה את המבקרים למפגש עם דמותה הנשכחת של האמנית והמאיירת צִלָּה בינדר ( 1987-1919 ), שאיירה עשרות מספרי הקורפוס הקלאסי של ספרות הילדים בעברית. הינדה וייס יצאה למסע מדברי של תנועה פיזית ומושגית, שבו הגוף והמקום מוכפפים למערך מארגן חדש. בעבודת הווידיאו של תמר לצמן מגלמת האמנית את דמותה העלומה של מרגרט טאד, אחת הנשים שצילם אדוארד מייברידג', הצלם החלוצי בן המאה ה־ 19 – ומציעה נקודת מבט נשית אפשרית, המשלבת בדיון ומציאות, על אירוע מכונן בתולדות הצילום.

בנוסף, במסגרת סדרת התערוכות "מבט פנימי", הבוחנת את המבנה האדריכלי והרעיוני של מוזיאון הרצליה מבעד לעיניהם של יוצרים שונים, תפעל במוזיאון הקבוצה מונדי_לאב, בראשותו של דוד בהר־פרחיה, ובה גם רונן אידלמן, נועם ברוקמן ואורי כרמלי. חברי הקבוצה יחקרו את הקשרים הפיזיים והרעיוניים בין המוזיאון לבין המרחב המקיף אותו.

פחות קריאה...