אלו הן עבודות שתפישת האמנות בהן נסמכת על החוויה, על ההתבוננות בעולם ועל המילה הכתובה, והן מקיימות דיאלוג עם המציאות סביב שאלות על טבע האדם, על מקומו בעולם, על מצב נתון של בדידות ושל ניכור (ביחס לטבע וביחס לאדם עצמו), על האפשרות "לגעת" בעולם; שאלות על טיבה של ההוויה האנושית, הקרועה בין עולם פנימי לעולם חיצוני; שאלות על מוסר, על אלימות, על אימה ועל אובדן. את העיסוק בשאלות הגדולות מאזן קידר באמצעות הומור, אירוניה והשתטות. לא פעם נדמה כי אותה יד המבקשת לכוון לשאלות היסוד של האמנות ושל החיים, חותרת תחת עצמה, ובד בבד עם העיסוק בנושאים "רציניים" היא מתייחסת לעיסוק זה בהומור, לועגת לו ומכריזה על עצמה כנטולת חשיבות.
תהליך העבודה הוא חלק בלתי נפרד מן העבודה עצמה, והשאלות הראשונות העולות ממנה נוגעות לתהליך זה: מהו רגע היווצרותה של היצירה? היכן נמצא הגבול שבין היות הדלת חפץ מצוי, משומש וסתמי, שארית זרוקה ומיותרת של העולם הפונקציונלי, לבין הופעתה כאובייקט אמנותי בעל ערך פואטי-רוחני? בדיקת גבולות היצירה באה לידי ביטוי גם באמצעים האמנותיים שלה: השימוש בקו, בכתם ובצורה נעשה בדיוק ובצמצום כה רב עד כי נדמה שחלק מן העבודות הן בבחינת תרגיל בבדיקת מינימום האמצעים הציוריים הדרוש לעבודה כדי שזו תיחשב ליצירה. הדלת בתור פתח הבית ממחישה, יותר מכול, את הקשר בין פנים וחוץ ואת המלאכותי שביסוד ההפרדה ביניהם. הבנת הדלת בהקשר של הבית מחייבת חשיבה במושגים של פתיחה וסגירה, הסתרה וגילוי. המעמד שבו ניצב הצופה על ספה של דלת סגורה ומצפה שהיא תיפתח והוא יוזמן להיכנס פנימה, הוא מעין מטאפורה למצב הנתון מראש של צופה במעשה האמנות העומד לפני היצירה בניסיון לפענח אותה ולחדור באמצעותה לעולמות אחרים של רגש ושל מחשבה. קידר מבקש באמנותו את רגעי התהייה והמבוכה של הצופה.
השימוש ב"רדי-מייד" ונגיעות הקו המעטות וכמו-אגביות, מזמנים את השאלה: "אז למה זו אמנות?". העבודות מציבות אותה לא כפרובוקציה, אלא כחקירה כנה של גבולות התחום. אך המטאפורה חורגת מעבר לדיון הפנים-אמנותי ונותנת מקום לטווח פרשנות רחב; מאמירה כללית על הקיום האנושי – כעמידה בפני דלת סגורה שמאחוריה נעולים סודות החיים, ועד לרימוז למצב קונקרטי של אטימות מוסרית שבמסגרתו ניצבת אוכלוסייה שלמה בפני דלת נעולה. לצד החקירה המושגית מתקיימת כל העת חתירה לעבר עולם של תחושות ושל אסוציאציות הכרוך בקבוצת דלתות עקורות, שהן ספק מזמינות, ספק מפנות גב, דלתות המיטלטלות בין תחושת הרצוי לתחושת הדחוי.
אוצרת: אפרת לבני
פחות קריאה...
