קריאה בכתבי פרויד באותה עת הביאה את ברסט למפגש עם רעיון ה"עיבוי" כאחת הפרוצדורות של החלום המשמשות להסוואת התוכן החבוי, האסור, המצונזר, בתוכן הגלוי של החלום. בעבודתה היא מגיבה לטקסט הבא:

"אם תיטלו את חלומותיכם שלכם, תיזכרו בלי קושי בעיבויים של אנשים שונים לכדי אדם אחד. אדם כלאיים שכזה פניו, למשל, כפני ראובן, אך הוא לבוש כשמעון, עוסק בדבר שהוא זכור לנו מלוי, ומלבד אלה אנו יודעים, שהוא יהודה. יצירת כלאיים זו מבליטה, כמובן, במיוחד משהו משותף לכל ארבעת האנשים הללו. כשם שאפשר ליצור יצירת-כלאיים מבני-אדם, כך אפשר ליצור אותה מחפצים או ממקומות – אם רק מתקיים בהם התנאי, שיש לחפצים ולמקומות השונים משהו שהחלום החבוי מדגישו. משל למה הדבר דומה? להתהוות מושג חדש ומרופרף, שהצד המשותף הזה הוא גלעינו. מתוך חפיפתם של החלקים השונים, המעובים זה בזה, נוצרת בדרך-כלל תמונה לא-חדה, מטושטשת – בדומה לתמונה הנוצרת בשעה שאתה קולט תצלומים אחדים על -גבי לוחית אחת"
(מתוך זיגמונד פרויד, "עבודת החלום", מבוא לפסיכואנליזה, עמ' 114 ).

"השימוש של פרויד בדוגמה מתחום הצילום הפתיעה אותי, ואף-על- פי שאינני זוכרת אף חלום ממשי הנראה כך, הרי שהתמונה העולה מתוך התיאור הזה דמתה אף דמתה לדימויים שהחלו להופיע בעבודתי רגע או שניים לפני שנעלמו לתוך השחור. השלמתי עם ההקבלה המתבקשת בין ארכיון הצילומים האישי לבין מעין תת-מודע, מאגר זיכרונות, דימויים הארוזים במקום כלשהו ונשלפים לעיתים רחוקות, ואהבתי את הדמיון בין מה שאני חווה בעבודתי בכלל, לאורך השנים, ובין עבודת החלום שבה מתוך פרוצדורות, שלפחות על-פי פרויד, אפשר לזהות ולנסח את השיטתיות שלהן, עולה התוכן החבוי וצף על- כורחו של החולם. בסופו של דבר החלטתי לעצור לפני שהדימויים הנערמים שכבות שכבות כמו קליפות דקות שוקעים לחשכה מוחלטת, ולנסות לבנות מהם דימוי בעל תוקף שעם היבטיו הקונקרטיים והאוטוביוגרפיים, היה עלי להתמודד".

דגנית ברסט, ינואר 2001

פחות קריאה...