נתנאל מבצעת עבודת סריגה בציור. היא משמשת מעין סורגת משנה, במקום האם, האחות, החברה או האהובה, המזדהות בלבן עם המחשבות והשאיפות של החובש הפונטציאלי. סריגת הכיפה לאהוב היא שריד אנכרוניסטי לחברה מסורתית, אידאולוגית שחלוקת התפקידים בה ברורה: הגבר היוצא לקרב והאישה הממתינה. הסריגה או הרקימה מאפשרות לנשים לבטא משאלות לב ולחזק את אהובי ליבן, זהו החלק האקטיבי שהן יכולות לתרום למאמץ. החלק האקטיבי שנתנאל, אמנית חילונית, יכולה לתרום על מנת להגיב על המתרחש הוא הציור, וכך בעודה מציירת/סורגת היא פועלת מתוך עמדה בקורתית. התבוננות מדוקדקת בציור מגלה כי הציור שלה אינו מחקה את עבודת הסריגה אלא מפשט את הרכבת הכיפה לעבודת צלבים וע"י השימוש בדגם האסור על יהודים דתיים – הצלב – נוצר סוג של התרסה.

הדגמים המעטרים את ציורי הכיפות לא הומצאו על ידי האמנית; חלקם לקוחים מתוך ספר דגמים (ספר הכיפה הסרוגה, גילה מס, הוצאת כנה/כרטא 1986) וחלקם מתוך מבחר כיפות קיימות.
נתנאל מתרגמת לציור את הכיפות הסרוגות "מילה במילה", בדיוק לפי הנחיית הספר. קשר הלולאה -היחידה הבסיסית של הסריגה -מהווה את נקודת ההתחלה ממנה מתהווה הכיפה הסרוגה. מכאן גם מתחיל הקשר החתרני שסורגת/מציירת האמנית.

היופי המתהווה אינו אלא מלכודת של פיתוי לאימה הולכת ומצטברת כאשר העיטורים הקישוטיים מתחילים לחרוג מן התמימות אל מחוזות האימה והאלימות. כך באופן עקיף ומעודן נמסרת עדות על המתרחש.

עדה נעמני

פחות קריאה...