ראשה של גלית מוקף באינספור תלתלים בהירים הממוססים אף הם ברכות את קווי המתאר, מפיצים אור על סביבתם, מקשים על לתפוס עד הסוף את דמותה. התלתלים ואופן ציורם מאזכרים את ראשי המלאכים בציוריהם של אמני הרנסאנס, כגון שטפן לוכנר (1410–1451 לערך) או פרה אנג'ליקו (1395–1455 לערך). אותם מלאכים עצמם מופיעים גם בציורי הדיפטיכון הפרדסים הגדולים (1985) של ראוכוורגר (איור 1) – שבהשראתם בחר את שמה של תערוכתו הנוכחית – שבמרכזם פרדס מוריק, התחום בגדרות ובברושים, ובשוליו פנס רחוב עגול וגדול ומכונית תועה. כך, בלא מעט הומור ואירוניה, כורך ראוכוורגר את הארצי בשמימי, את העירוני בכפרי, תרבות רחוקה וזרה במציאות המקומית סביבו, הנדמית לחזיון תעתועים.

הדיוקנאות של גלית מצביעים על היענות והתמסרות הדדית, קשב ויחסים דיאלוגיים שבזכותם הם נחלצים במידה רבה, מהקריאה הבינרית המכפיפה של יחסי אובייקט–סובייקט. בזכות אלה נותרת התמה המוכרת מתולדות האמנות, "דיוקן אשת האמן", רק ברקע הדברים – מאזכרת את זיקתו העמוקה של ראוכוורגר לאמני העבר, אך גם סוללת בתוך כך נתיב אינטימי ואלטרנטיבי. הדיוקנאות מצטברים כווריאציות על נושא, רוויי אמפתיה למושא המבט, אך ניכרת בהם גם ישירות נוקבת. נוכחותה של גלית על הבד משתנה מדיוקן לדיוקן, שולחת לפרדוקס של האמנות: מחד גיסא, שאיפה לגלם בחומר את הדינמיות החיה ולצקת בו סוד רוחני, כללי ונצחי; מאידך גיסא, לתת ביטוי אישי, פרטיקולרי וזמני, לחיי אנוש.

פחות קריאה...