קריספל נמנע מהתבוננות ישירה בטבע, ובמקום זאת מסיט את המבט לעבר דימוי מועתק; באופן זה הופך מגדיר הצמחים למקור שני, מעין מתווך בין הטבע לבין הציור, ומשמש כחלופה לטבע עצמו. דימויי הצמחים מצוירים על-גבי בדים צהובים גדולים; צבעם האפור נוטף מטה, מכתים את הבד ומייצר בהם סימני חיים ורטט. קריספל בוחן את שפתו האילמת של הטבע, כפי שהיא מוצגת בדפי המגדיר, אל מול השפה האילמת והבלתי מתחנפת של הציור. הצמחים מתוארים כסימנים מקוטעים בגוון מונוכרומטי אחיד וכפרטים מבודדים שהוצאו מהקשרם הטבעי; יחד עם זאת, המשיכות הנוזליות והרקע הצהוב והחם כמו מעוררים את הציור מקיפאונו, ומסייעים בידו להתגבר על אילמותו.
עבודת הידיים המשולבת בסדרה מדברת גם היא על סוג של שפה אילמת וקשה המייצרת סימנים ומתכתבת הן עם שפת הצמחים והן עם שפת הציור. קריספל מתייצב מול אותן שפות תוך ניסיון לייצר דיאלוג ביניהן, לכנס אותן יחדיו ולהגדירן מחדש.

פחות קריאה...