נראה שדיוקנאות אלו מצטברים לכלל גלריית דיוקנאות פרטית, המנהלת דיון ערני עם תולדות האמנות. בקיומם על מצע העץ, הם מתייחסים למעשה הציור ולמשמעות שלו בתוך מערכות של הנצחה, קודש ואמונה: בתקופה הקלאסית, נקרא המבנה המרשים של גלריית התמונות שעל האקרופוליס באתונה, הממוקם בסמוך למקדש אתנה, "פִּינָקוֹתֵקָה" – מונח המתבסס על שתי מילים ביוונית, "ציור" (pínax) ו"לוח עץ" (thíki), ובזאת מעיד על המוצגים בתוכו, שמהם לא נותר כיום שריד. ברבות השנים, היה המונח לשם נרדף למוזיאון. ציור דיוקנאות על לוחות עץ רווח לאורך ההיסטוריה בהקשרים שונים. בין המאות הראשונה והשלישית לספירה, הנציחו תושבי העיר פָיוּם, שחיו במצרים תחת שלטון האימפריה הרומית, את דיוקנאות מתיהם על לוחות עץ, אותם הניחו, לזיכרון נצח, על גופות המתים העטופות בתכריכים. בימי הביניים והרנסאנס רווחו ציורי איקונין וציורי מזבח כנסייתיים על מצע עץ. רבים מהם כורכים הוקרה והנצחה עם פולחן ודבקות דתית, בהדהדם את סיפור המטפחת של הקדושה ורוניקה, ששמה נגזר מן המילים "אמת" (vera) ו"צלם" (ikon): לאחר שישו מחה בה את זיעת ייסוריו, נותרו תווי דיוקנו על גבי המטפחת.

הן בציורי פָיוּם והן בציורי איקונין נוצריים, הוסתר מצע העץ היטב מאחורי שכבות על גבי שכבות של צבע, לכה, ולעיתים גם תחת עלי זהב, כדי לייצר אשליה אידיאלית ובכך לשוות לדמות המצוירת ממד של חיי נצח על-אנושיים. לעומתם, הדיוקנאות של בלקלב משרטטים מהלך הפוך: בעדינות, הוא מצייר אותם על מצע שברור לעין כי נחשף לפגעי הזמן, וכך מדגיש גם את טבעם הפגיע, החסר והחולף של הדמויות המצוירות.

פחות קריאה...