אפיון עבודתו של המפל כתאטרלית, מובילה אותנו לקרוא את המיצבים שלו כתפאורה, כאשליה כושלת החושפת את האמצעים שלה, כסביבה בדיונית, מזויפת, חקיינית, לא אורגנית וארעית. המפל יוצר בעבודותיו מעבר מדמות אל מרחב תפאורתי, מעבר שצוין כבר על ידי קלייר מולן בסקירה ביקורתית על הרטרוספקטיבה הראשונה שלו: "השטיחות של הגזירות הצילומיות המוגדלות מזמינה את הצופים להסתובב סביבן רק כדי להרחיק כל אשליה או סיפוריות"[1].
ההקשר של התערוכה מאפשר התייחסות מיוחדת למקום שתופס הצילום בהיבריד הפיסולי של המפל. המפל נוטל מדימויים מצולמים את מעמדם כמייצגים והופך אותם לנוכחויות בחלל תלת ממדי, למה שאינו נמצא במקומו, שחמק מהגדרה, שלא נקבר כהלכה. הנוכחויות של המפל הן רְפָאיות, שדוניות. אפיונן של העבודות כמסמנות את חזרתו של המודחק, מדגישה את כוחן לעורר בצופים חרדה, אף על פי שהן חושפות את אמצעי הביטוי של עצמן ומכתיבות חוויה של דה-מיסטיפיקציה.

________________________________________
[1] Moulene Claire, Lothar Hempel, ArtForum, Summer, p. 284

פחות קריאה...