בגלגולו הנוכחי והמורחב, ניתן לזהות במיצב את שולחן הכתיבה המשרדי ואת קופסאות הקרטון המאורגנות תחתיו בנקל. נראה כי הרהיטים חדרו והשתרגו זה לתוך זה: רגל השולחן חדרה לתוך משטח הכיסא, רגל הכיסא פלחה את לוח המיטה. כשורשים מקוטעים, המעמיקים את ההתכנסות פנימה ונלפתים זה בזה באחיזה משוללת היגיון ובלתי ניתנת להתרה. מחסן הקופסאות והניירות הישן מזכיר ארכיון עלום, צופן סודות. הקופסאות עטופות בקפדנות, חתומות וחבושות ברוך, מגינות בדרכן, כאבני חומה עתיקה, מפני השכחה ושומרות על העדויות והנתונים שבתוכן. מיהו האדם שישב אצל שולחן הכתיבה? משוררת? פקיד?
שם המיצב מפנה אותנו אל מילותיו של פאול צלאן, מחשובי המשוררים שמפעלו הפואטי ביקש להפוך את יצירת האמנות למסע בנבכי הזיכרון והטראומה של אימי מלחמת העולם השנייה, בשירו הצרה.
אנו הצופים מתבוננים בעבודותיה של ז"ק כבלשים בזירת פשע המלקטים שברי מידע. החפצים שנותרו מהווים עדות, הזמן מוטבע במאפייני החומר ובסגנון עיצובו. התיאורטיקן פיטר וולן (Wollen) מאפיין את "אמנות זירת הפשע" או "האמנות הפורנזית", כעיסוק כפייתי של תיאור פני השטח. זאת תחת שחזור הפשע עצמו או פירוט תוצאותיו המחרידות. נקודת מוצא זו מובילה למעשה לתחושות של ניכור ואפילו ריחוק, עמדה אשר לכאורה מציגה לצופה תמונה של עולם אדיש וכהה־רגש, אך יחד עם זאת מסמנת גם את האסון ככֹה מחריד עד כי אינו ניתן לביטוי או ייצוג.
התצריב הופק והודפס בסדנת ההדפס ירושלים.

צילום: אברהם חי

פחות קריאה...