נקודת המוצא של כל אחד מן הפסלים בסדרה "8×4" הוא לוח עץ לבוד בגודל סטנדרטי, תוצר של פס ייצור תעשייתי. האמן ביצע בלוחות העץ פעולות פשוטות: הם נצבעו בשחור, אחר כך נחתכו בגרזן, ולבסוף הוצבו חלקי היחידות בחלל כשהם נסמכים על קירות ועל רצפת המוזיאון. היחידה השחורה השטוחה, המתפקדת כרישום בחלל, מרחיבה את גבולות הפסל אל קירות ורצפת החלל המקיפים את הפסל ואת הצופה. החלל שבין חלקי היחידה, היחס הגופני אל הצופה, והיסמכותן של היחידות על האדריכלות – כל אלה הופכים לחלק מן הנתונים העובדתיים של היצירה.
חיתוך היחידה התעשייתית נעשה בפעולה ידנית סינגולארית, ולא פחות מכך – אלימה, המקיימת מתח עם אופני הייצור של היחידה הסטנדרטית הקנויה (וברמה מסוימת גם עם האובייקט המינימליסטי). כשם שהשימוש בגרזן (ולא, למשל, במסור) חושף את זיכרון היחידה התעשייתית של העץ כחומר המקורי שממנו נוצרה, כך הסידור של חלקי היחידה משמר את זיכרון השלם שממנו נשברו. כל הצבה נבנית מחלקי היחידה האחת – ללא תוספות או החסרות – המוצבים זה ביחס לזה, נסמכים על הקירות, או על הרצפה, תוך שהם משמרים את הקשר שקיימו בנקודת המוצא של היחידה השלמה. השחזור האוטומטי-כמעט של השלם, בתפישת הצופה, מוביל אותו להתחקות אחר הפעולות האמנותיות של בניית הפסל.

מיכאל גיטלין נולד בדרום אפריקה (1943). חי ופועל בניו-יורק.

פחות קריאה...